האלוף (בדימוס) אלי זעירא, ראש אגף המודיעין במלחמת יום הכיפורים, נפטר אמש (ו') בגיל 97.
זעירא, יליד חיפה ובוגר בית הספר הריאלי, הצטרף לפלמ"ח, פיקד על מחלקות ופלוגות בחטיבת יפתח, שירת כראש לשכת הרמטכ״ל דיין, פיקד על גדוד 51 והוביל את חטיבת הצנחנים. בהמשך עמד בראש מחלקת האיסוף, שימש כנספח צה״ל בארה״ב ובקנדה, ובשנת 1972 מונה לראש אמ״ן. ועדת אגרנט קבעה כי הוא נושא באחריות הישירה להפתעה במלחמת "יום הכיפורים" והמליצה להדיחו. אחרי סיום כהונתו יצא ללימודים בסטנפורד וסיים את שירותו.
הערכתו על 7 באוקטובר: “כישלון רב מערכתי”
זעירא סיפר בכמה ראיונות ל"מעריב" מאז פרוץ המלחמה, כי הוא ראה בטבח ה-7 באוקטובר "כישלון רב מערכתי שמקורו בשחיקה מקצועית, בהנחות עבודה מסוכנות ובהתעלמות מדפוסי האויב".
בריאיון לאחר המתקפה טען כי הכישלון המודיעיני המרכזי לא היה ההחמצה של האות הספציפי לפני הפריצה, אלא העובדה שסוכנויות האיסוף לא זיהו במשך שנים את מפעל המנהרות, את זרימת הברזל, המלט והנשק, ואת ההכנות הנרחבות שביצע ארגון הטרור חמאס מתחת לפני הקרקע – "פשלה של שנים", כלשונו.
לצד זאת ביקר חריפות את ההסתמכות על טכנולוגיה ואת המכשול מעל הקרקע, שלדבריו נבנה בצורה שגויה ויצר "שטח מת" שאיפשר פריצה מהירה. המצלמות, כפי שתיאר, לא עצרו את המחבלים, והמערכת מעל הקרקע הייתה "משגה על משגה". על המשמעת המבצעית אמר כי "כוננות עם שחר" – יסוד בסיסי בכל יחידה – נשחקה לחלוטין, ובצה"ל התקבעה תרבות "הדממה", נוהל קבוע של דילול כוחות בחגים ושבתות, שאותו למד ארגון הטרור וניצל זאת. הוא חיבר בין זה לבין מדיניות הכלה על הגדר: לדבריו, ברגע שלישראל נאסר לפגוע במתקרבים, ואנשי חמאס הבינו שאין תגובה, "ככה הם פרצו את החומה".
הצבא לא נערך לתרחיש הייחוס
בנוגע לרמת ההכנה הצבאית אמר זעירא כי צה"ל לא הכין את עצמו כראוי לתרחיש הייחוס שנקבע מראש – חדירה למרחב העוטף, כיבוש יישובים וחטיפת אזרחים וחיילים – תרחיש שהוגדר לו כקיים חודשים רבים לפני כן. לטענתו, הדרג המדיני הוא שאישר את מדיניות ההתקרבות לגדר, אך האחריות לשאלה למה הכוחות לא היו בכוננות מלאה, למה לא היו פקודות ברורות, ולמה הכוחות בשטח נותרו מדוללים – מוטלת על הצבא: "איך יכול להיות שהצבא לא הכין עצמו כנדרש?", אמר. מבחינתו, המחדל נבע מחוסר מקצועיות ומהרגלי נוחיות – לא מתיאוריות קונספירציה.
בסוגיית ההתרעה וההרתעה הציג עמדה נחרצת: "המושג התרעה לא יכול להיות בסיס לתורת הביטחון", משום שהאויב תמיד יוכל להפתיע, וכך גם "הרתעה" אינה מדד אמיתי כי אי אפשר לדעת כיצד האויב מפרש אותה. בעיניו, שתי תפיסות יסוד אלו נכשלו גם במלחמת יום הכיפורים וגם ב"חרבות ברזל".
כשנשאל האם הופתע בבוקר ה-7 ענה שלא, משום שבמשך השנים לא התרשם מאנשי המחקר שפגש וטען כי הערכותיהם לוקות בחטא הביטחון העצמי.
אחריות הדרג המדיני – מול אחריות הצבא
מעבר לכשלים שזעירא מצביע עליהם בתוך הצבא, הוא מחדד גם את אחריות הדרג המדיני למצב שנוצר.
לדבריו, מדיניות ההתקרבות לגדר – שבפועל אפשרה למחבלים להגיע עד המכשול ולבחון אותו ללא תגובה – הייתה החלטה מדינית, ולא צבאית. זעירא טוען כי בשל ההנחות שהכתיב הדרג המדיני, ובהן ההערכה שחמאס מורתע ושלא צפויה מתקפה רחבה, נשחקו מנגנוני האזהרה והבקרה בשטח. לשיטתו, מדובר בחזרה על הדפוס משנת 1973: אימוץ "קונספציה מדינית" שמכווינה את הצבא ומקהה את יכולתו להתריע.
עם זאת, הוא מדגיש כי גם בתוך מערכת הביטחון היו מי שלא שאלו את השאלות הנדרשות מול התנאים שנקבעו להם – ודווקא הפער הזה, בין מה שהמדינה ציפתה לבין מה שצריך היה להיעשות, הוא שהוביל, לטענתו, לתוצאות ה-7 באוקטובר.
