ישראל התמודדה עם אחד הרגעים הכואבים ביותר מאז תחילת המלחמה. אחרי שבועות שבהם הורגלנו לראות מפגשים מרגשים של חטופים שחזרו לחיק משפחותיהם, הפעם התמונה הייתה שונה בתכלית. לא היו דמעות של שמחה ולא חיבוקים ברחובות. במקום זאת, משפחות קיבלו את גופות יקיריהן שנפלו בשבי חמאס, והאבל הפך מוחשי ומוחץ. עבורן זוהי סגירת מעגל כואבת ותקווה שהתנפצה והותירה חלל עמוק.
"חמאס השתמש ברגעים הללו כדי לעורר סערה ציבורית, לפגוע במורל הלאומי ולהגביר את תחושת חוסר האונים"
מעבר לכאב האישי, חמאס אינו מסתפק בהפעלת טרור פיזי. הוא מבין היטב את עוצמת הממד הפסיכולוגי של המלחמה ומנצל אותו באכזריות מחושבת. שחרור חטופים חיים הפך ל"טקסי ניצחון" שבין רגעי ההשפלה המכוונת לבין גילויי השנאה ברחובות עזה, היה ברור שמטרתם אינה רק הפגנת כוח כלפי הציבור הפלסטיני, אלא יצירת טראומה עמוקה בישראל.
גם הפעם, העברת החטופים שנרצחו בשבי לא התרחשה באופן שקט ומכבד אלא בצורה מבזה ומקוממת. חמאס השתמש ברגעים הללו כדי לעורר סערה ציבורית, לפגוע במורל הלאומי ולהגביר את תחושת חוסר האונים.
חייבים להיות מודעים למניפולציה הרגשית והפסיכולוגית
זהו אינו מהלך מקרי. מדובר באסטרטגיה סדורה שמטרתה כפולה: מצד אחד, לערער את ישראל מבפנים ולהעמיק את המחלוקות הפוליטיות והחברתיות. מצד שני, לבסס בקרב הפלסטינים נרטיב של "ניצחון", כזה שמעניק לגיטימציה להמשך הלחימה ולשליטתו הבלתי מעורערת של חמאס ברצועת עזה. במילים אחרות, ארגון הטרור פועל כדי להשיג פסיכולוגית את מה שהוא לא הצליח להשיג צבאית.
השאלה היא כיצד עלינו להגיב. הזעם והכאב שהתעוררו בפעימות הקודמות ובמיוחד היום, הם בלתי נמנעים. תחושות של תסכול, חוסר אונים, ואולי גם רגשות אשם של "מה היה קורה אם" הציפו ויציפו רבים מאיתנו. חמאס בונה על כך שהכאב יהפוך לכעס שיתועל לפילוג פנימי ולשיח מתלהם שיחליש את העורף הישראלי. זה הרגע שבו אנו חייבים להיות מודעים למניפולציה הרגשית והפסיכולוגית המופעלת עלינו ולסרב להיות כלי משחק בידיהם.
ההתמודדות – לזהות את המניפולציה
ברמה הפרקטית, ישנם מספר דרכים להתמודד עם המצב. ראשית, עלינו לזהות את המניפולציה ולהבין שהתגובות הרגשיות שלנו הן מטרה ישירה של חמאס ולא תוצאה מקרית של האירועים. במחקר מקיף שפרסם בתחילת השנה, סא"ל (במיל') יהונתן דחוח-הלוי חשף כי חמאס הנחה בפירוש להסמיך את "הגורמים הרלוונטיים לפעול להעמקת הניגודים הפנימיים" בישראל, ובעיקר בין האוכלוסייה היהודית לבין המיעוטים.
ללמוד מאגם
זאת ועוד, כדאי להימנע מהפצת סרטונים ותגובות רגשיות קיצוניות שעלולות לשרת את מטרותיהם של המחבלים. אגם ברגר, התצפיתנית ששוחררה משבי חמאס לפני כשבועיים וחצי, תמכה במסקנה זו כשסיפרה לאחרונה בסרטון, שפורסם לראשונה באתר זה, על הימים בשבי: "כשראו את הפילוג שלנו זה שימח אותם. הם אמרו שכשאנחנו ביחד – זה כוח. בואו נשמור על אחדות ועל הכוח שלנו כעם ישראל". עלינו להקשיב לעצתה של אגם. זה הזמן להפגין סולידריות ולא לתת לרגשות הקשים לפלג אותנו.
לא פחות חשובה גם התמיכה הקהילתית. שיחה פתוחה, חיזוק המעגלים הקרובים ותמיכה במשפחות השכולות יסייעו מאוד לחוסן החברתי המשותף. הכאב הוא שלנו, אך אין לתת לו להפוך לכלי של חמאס. חוסן לאומי נבנה מהבנה, שליטה עצמית ותמיכה הדדית. הבחירה בידינו אם להפוך את הכאב למקור של חולשה – או דווקא להוכחה נוספת לכוחה של החברה הישראלית, שממשיכה לעמוד איתנה גם ברגעיה האפלים ביותר.
הכותב הוא פסיכולוג קליני, עמית בכיר ומומחה לפסיכולוגיה פוליטית, במרכז הירושלמי לענייני חוץ וביטחון
כל כך כל כך מרגש!