שורד השבי עומר ונקרט סיפר הערב (ג') לראשונה על הזוועות שחווה בשבי החמאס במשך 505 ימים, על החברים שנותרו מאחור ועל התקווה להקים משפחה: "ברגע שראיתי את הצלב האדום, זו הייתה ההקלה הכי גדולה שיש". את הריאיון העניק לחדשות 12.
"הבנתי שאני הולך להישרף חי"
ונקרט שחזר את רגעי האימה ממיגונית המוות ברעים, שבה הסתתר יחד עם עשרות אחרים, עד שחמאס השליך פנימה רימונים וירה ללא הפסקה. "השריפה זה המוות הכי גרוע שיש. אתה מבועת מהסבל שעומד להגיע אליך. פתאום החום מתחיל לחדור, העשן נחנק לתוך הריאות, ואז אתה שומע מישהי צועקת בטלפון 'הורגים אותנו, שורפים אותנו'. ברגע הזה היה שקט מוחלט, כי כולם הבינו שזה הסוף".
הוא מתאר כיצד ניסה להגן על עצמו על ידי הנחת גופות על ראשו, מחשש שיירו עליו שוב. ברגע של ייאוש, הוא החליט שהוא לא ימות בתוך המיגונית. "אמרתי לעצמי – אם אני מת, אני מת בחוץ, על הרגליים. לא נשרף".
"ידעתי שאני נחטף ואף אחד לא רואה"
ונקרט תיאר כיצד יצא מהמיגונית ונלקח על ידי מחבלי חמאס. "ראיתי אותם מסמנים לי לבוא, הבנתי שזה הרגע, שאני נחטף. השתנתי על עצמי מפחד. זה לא מטאפורה. הרגשתי מושפל. יהודי, ישראלי, עומד בתחתונים על טנדר באמצע עזה, מוקף בהמון שמרביץ לי עם מקלות ולבנים".
למרות הפחד, הוא התעקש לוודא שהעולם ידע שהוא חי: "חשבתי על רון ארד, שאף אחד לא יודע מה עלה בגורלו. אז הסתובבתי בכוונה אל מצלמות האבטחה בשער של רעים, כדי שיראו את הפנים שלי. ידעתי שאם פריים אחד ייצא החוצה – זה יציל אותי".
"רציתי לזכור כל פרט כדי לספר"
לאחר חטיפתו, הושם ונקרט בצינוק קטן, שם עבר עינויים והשפלות. "בוקר אחד אני קם, ואני רואה שהם חופרים בור. בהתחלה חשבתי שקוברים אותי חי. ואז הבנתי שזה הביוב שלי. מטר על מטר, בלי אור, בלי צליל, בלי בן אדם. 197 ימים לבד".
הוא ידע שאם לא יעסיק את עצמו, יאבד את שפיותו. "דיברתי עם עצמי בקול רם במשך שעתיים ביום, פשוט כדי לשמוע קול אנושי. כשהייתי לבד, הייתי המראיין והמרואיין של עצמי. רציתי לזכור כל פרט כדי לספר, לא להשאיר את זה בפנים".
"אני חי את החופש שלי"
ונקרט מספר כיצד כל פעם שהתנהלו מגעים לעסקה – זה הורגש על החטופים. "כל עסקה שנפלה, הרגשנו על הגוף. השפלות, מכות, יריקות, פחות אוכל. ידענו בדיוק מתי חמאס חטף מכה, כי זה הגיע אלינו מיד. כשהרגו להם בכירים, כשהפגיזו מבנים – הכול הורגש".
כאשר הוחלט לשחררו, ונקרט לא הרגיש שמחה, אלא כאב על חבריו שנשארו מאחור. "אני חי את החופש שלי, אבל אני יודע בדיוק מה הם מרגישים עכשיו. אני לא יכול ליישב את זה בתוכי. אני יודע כמה מפחידה המחשבה להיות שם לנצח".
רגעי השחרור
"אני ממש זוכר את הידיים שלנו רועדות", סיפר, "אנחנו מתרגשים בטירוף. רגע של ניצחון, כי הם עומדים לידינו ואנחנו פשוט בשלנו, מבינים שהולכים הביתה, שרים את "שיר למעלות", מה שנקרא, ביקשנו את עזרנו, ועזרנו הגיע. התרגשות בלתי רגילה, שעוברת לנו בגוף. הורידו לנו את הכיסוי, אז אתה מבין שזהו. זה באמת, באמת באמת קורה. פתאום הבמה מולך".
"ברגע שראיתי את הצלב האדום, זו הייתה ההקלה הכי גדולה שיש, אתה מבין ש… זהו, זה באמת קורה. התחיל הטקס הזה, כמו שהם מכנים את זה 'חפלה של חזרה לבית'. מסיבת חזרה הביתה, ככה הם מכנים את השיגעון הזה", אמר.
"החלום שלי – להקים משפחה"
כשהוא יושב מול משפחתו, ונקרט מספר על מה שמחזיק אותו עכשיו: "אני רוצה להיות אבא, להקים משפחה. זה מה שעובר לי בראש כל הזמן". אבל הוא לא ישקוט עד שכל החטופים ישובו. "אני לא הולך לנוח רגע עד שכולם חוזרים. הבטחתי להם, ואני מתכוון לעמוד בזה".
