שנה מאז ה-7 באוקטובר, נדמה שהכל השתנה במדינתנו, ומרגיש שעברנו מספיק חוויות עבור חיים שלמים. ריבוי האירועים עשוי לתעתע בזיכרון, וקשה לחשוב על העבר בעודנו עסוקים על ההווה: על כן נשתדל לעשות לכם סיכום קצר של מהלכי המלחמה העיקריים עד כה, בתקווה שהדבר יניב מסקנות אודות כיוונה האסטרטגי, ותובנות חיוביות בדבר המהלכים שביצענו, ומחשבות לאן נותר להתקדם.
המלחמה החלה ב-7 באוקטובר, בשעה 6:29 בבוקר, עם מתקפת פתע של ארגון חמאס שברצועת עזה. כוחות צה"ל המעטים שהיו בגבול, ביום שהיה גם חג שמחת-תורה, התקשו להתמודד עם המתקפה הגדולה, ומאות נהרגו בקרבות גבורה; אלפי מחבלי חמאס, ולאחריהם מחבלים מארגונים נוספים חדרו לשטח ישראל, תקפו מוצבים ויישובים ישראלים, והרחיקו לכת עד לאופקים. אזרחים ישראלים נאבקו בעוז, אך מאות רבות נרצחו, ובפרט ביישובים בארי, כפר-עזה וניר-עוז, וכן במסיבת הטבע 'הנובה' שהתקיימה בסמוך. כ-250 ישראלים נחטפו לשטח הרצועה. כוחות ותגבורות צבאיות ואזרחיות נהרו לאזור העוטף, והצליחו לבלום את המתקפה עד שעות הערב, ולטהר את השטח לחלוטין ממחבלים תוך ימים ספורים.
המתקפה הובילה להלם ולשינוי תודעתי בישראל, כאשר הצורך לכבוש את רצועת עזה הפך לקונצנזוס. ממשלת אחדות הוקמה, ולמלחמה הוגדרו יעדים גדולים אך אפשריים – מיטוט שלטון חמאס ברצועה, השמדת יכולותיו הצבאיות, הסרת האיום העזתי, והשבת החטופים לביתם. חיל האוויר החל בהפצצות נרחבות של יעדי טרור ברצועה, בעוד מאות אלפי חיילי מילואים גויסו, הוצבו בגבולות והחלו להתכונן לכניסה קרקעית לרצועה. כניסה זו החלה בסוף אוקטובר, ו-3 אוגדות צה"ל ביצעו תמרון רחב בחצי הצפוני של הרצועה, בעוד רוב האוכלוסייה מפונה דרומה. באמצע נובמבר הגיע צה"ל להסכם הפסקת אש בן מספר שבועות עם חמאס, במסגרתו שוחררו מעל 100 חטופים – נשים וילדים. לאחר מכן המשיך צה"ל בתמרון, תוך כיבוש העיר עזה עצמה והסבת הרס רב במרחב.
במקביל למלחמה ברצועת עזה, נאלצה ישראל להתמודד עם הפעלת כוח מזירות אחרות, בהם ארגונים נוספים המקושרים ל'ציר ההתנגדות' של איראן. החזית הבולטת היתה זו של חיזבאללה – כאשר ארגון הטרור הצפוני שהורתע מלוחמה מול ישראל במשך 17 שנה החל בירי הדרגתי לעבר יישובי הגליל. בתחילת אוקטובר התלבטה הממשלה אם לצאת למלחמת מנע בחיזבאללה, ולבסוף הכריעה שלא, בעיקר הודות לגיבוי צבאי חזק שהתקבל מצד הנשיא בייידן. הוחלט להתמודד עם חיזבאללה אחרי הכרעת חמאס, והתגובות הישראליות היו מדודות במשך חודשים רבים. במקביל, הגביר צה"ל את פעילותו באזור יו"ש, והצליח לסכל מאות מחבלים בחיסולים ומעצרים, ולמנוע התפתחות אינתיפאדה שלישית. טילים וכטב"מים נורו לישראל מכיוון עיראק, סוריה ואפילו תימן (השיגורים הארוכים בכל הזמנים); פעולות התימנים נגד ספנות ישראלית בים האדום הובילו למבצע בינלאומי בהובלת המערב כנגדם.
בחודשי החורף החל צה"ל להתרכז בדרום הרצועה, ובפרט באזור ח'אן-יונס, שם נמצאו מרבית המחבלים. באביב התקדם צה"ל אל תוך רפיח, העיר הדרומית ברצועה, וכבש את רובה למרות לחצים בינלאומיים כבדים. צה"ל יצר שליטה מתמדת בשני צירים לאורך הרצועה – ציר פילידלפי בסמוך לגבול מצרים, וכן 'ציר נצרים' המבתר את הרצועה לצפון ולדרום. במהלך חודשים ארוכים אלו, היה עיסוק נרחב באפשרות של עסקת חטופים נוספת, אשר תביא לידי ישראל עשרות חטופים חיים בתמורה להפסקת אש ממושכת ונסיגות. עסקה זו מעולם לא יצאה אל הפועל, בעיקר בשל סרבנותו של חמאס, ובפרט של מנהיג חמאס – יחיא סינוואר. במהלך שנת המלחמה הצליח צה"ל להרוג את רוב הצמרת הצבאית והמדינית של חמאס ברצועה, ואפילו את מוחמד דף, רמטכ"ל הארגון – אך סינוואר עצמו נותר, עיקש בסרבנותו ובאחיזתו המתרופפת, ולאחרונה עולות תהיות באשר לגורלו. בפעולות שונות הצליח צה"ל להחזיר ארצה עוד כמה עשרות חטופים – רבים מהם, לצערנו הרב, כגופות, אך גם כמה בחיים, אחרי מבצעים הירואיים כגון 'מבצע ארנון'.
עד חודשי הקיץ הכריז צה"ל על השמדת רוב היכולות הצבאיות של החמאס. היכולות השלטוניות של חמאס גם כן נעלמו, והרצועה היתה זקוקה לאספקה נרחבת של סיוע הומניטרי מן האו"ם והעולם. המצב הקשה של אזרחי הרצועה העלה באיטיות את הביקורת העולמית כלפי פעולותיה של ישראל, והביא לפגיע במעמדה הדיפלומטי וכן בכלכלתה. ישראל נהנית עדיין מתמיכתה הנרחבת של ארה"ב, אך היותה של זו בעיצומה של שנת בחירות סוערת לא סייעה. האנטישמיות ברחבי העולם עלתה, ויהודים רבים ברחבי העולם חשו מבודדים יותר מאשר אי-פעם לנוכח הפגנות פרו-פלסטיניות גדולות ששטפו רחובות וקמפוסים. אך הללו, עד כמה שתפסו תשומת לב תקשורתית ועולמית, לא השפיעו על נחישותה של ישראל להשיג את מטרותיה.
הלחימה בחזית הצפונית והדרומית הביאה לפינוי נרחב של עשרות אלפי אזרחים מאזורי הלחימה, למלונות ודירות ברחבי הארץ – פינוי זמני שהלך ונדמה כקבוע. בחצי השני של השנה החלו רבים מתושבי העוטף לחזור לביתם, באקט של ציונות אמיתית; אך בצפון לא היה פתרון מצד חיזבאללה, שסירב להפסיק ולירות בישראל כל עוד הלוחמה ברצועה נמשכת. הדבר העלה באיטיות את רמת האש בגבול הצפוני, וגם הגביר את המתיחות בין ישראל ואיראן. בסוף חודש מרץ חיסלה ישראל בכיר איראני בשגרירות איראן בדמשק, והדבר הוביל למתקפת טילים תקדימית מצד איראן לעבר ישראל כעבור כשבועיים. חודש לאחר מכן נהרג נשיא איראן בהתרסקות מסוק, ולמשך מספר חודשיים ירדה רמת הקשב האיראנית לזירה בעודם בוחרים נשיא חדש. המתיחות עלתה מחדש לאחר מתקפת טילים קטלנית של חיזבאללה במג'דל שמס, שהוביל לחיסול רמטכ"ל חיזבאללה, ומיד לאחר מכן לחיסולו של איסמעאיל הניה (מנהיג תנועת חמאס) בטהראן.
בחודש אוגוסט הכריז צה"ל כי רוב היכולות הצבאיות של חמאס הושמדו, וכי שניים מיעדי המלחמה עומדים על סף השגה. בעוד הדרג המדיני מקדם מהלכים מדיניים אל מול הרצועה, החל המיקוד של ישראל לעבור לחזית הצפונית. באמצע חודש ספטמבר הכריזה ישראל על יעד נוסף למלחמה – השבת תושבי הצפון לביתם, ובשבועות שלאחר מכן החלה להנחית על חיזבאללה מכות אדירות – פיצוצי ביפרים ומכשירי קשר, השמדת מאגרי טילים ארוכי טווח, חיסול בכירים צבאיים ומדיניים רבים ובראשם חסן נסראללה, המנהיג המיתולוגי של הארגון, ולבסוף אף תחילת פעולה קרקעית בלבנון. הלחימה בחזית זו עודנה מתחוללת, ולא ברור מה יהיו תוצאותיה; במקביל, ביצעה איראן מתקפת טילים נוספת לעבר ישראל, דבר המחייב תגובה ישראלית ישירה כנגדם.
לאן פנינו כעת? ברצועת עזה, החלה לפני מספר ימים אוגדה 162 בפעולה רחבה בצפון הרצועה, במטרה לחסל מחבלים ולהביא לניתוק האחיזה של חמאס בשטח. לא ברור עדיין מהן התוכניות של ישראל עבור הרצועה, וכיצד מתכנן צה"ל להשלים את השגת יעדיו הצבאיים, להשיב את יתר החטופים, ולשנות את המציאות המדינית ברצועה. בלבנון, הדברים נראים טוב עבור ישראל, המוכיחה את עליונותה המוחלטת על חיזבאללה – ויש לראות בימים הקרובים האם תצליח ישראל לשבור את רוחו של הארגון לחלוטין. הבעיה הגדולה ביותר היא איראן, אשר כבר לא מהססת להפעיל כוח מול ישראל, ועודנה מאיימת להשיג נשק גרעיני. ייתכן וישראל תצטרך להוציא לפועל אופרציה גדולה ומאתגרת נגד הרפובליקה האסלאמית.
סך הכל, צה"ל הוכיח בשנה האחרונה את איכותו כאחד הצבאות החזקים והמדויקים ביותר בעולם. שתי ארגוני הטרור שאיימו על ישראל במשך שנים ארוכות ניצבים כעת חלשים ופגועים, כאשר היוזמה האסטרטגית בידי ישראל, ויש לראות האם נצליח למצות את המצב לטובתנו. התפיסה של אזרחי ישראל השתנתה מאוד במהלך המלחמה, ויחד עם האמונה המחודשת בצדקת דרכנו עלתה הנכונות לאבידות ולמחירים בעבור מטרותינו. החטופים מהווים פצע פתוח, אך סוגיית שחרורם עדיין לא מצליחה לפעור קרע בחברה הישראלית, למרות שלכך אויבינו שואפים. בסופו של דבר, הרכיב העיקרי במתכון לניצחון הוא אחדות השורות, בתיבול של גבורה חזקה. יחד ננצח.
