הוא קטן, זול, מתוחכם ומסוכן. השאהד 136, כטב"מ מתאבד מתוצרת איראן, הפך בשנים האחרונות לכלי תקיפה מועדף על מדינות וארגונים שלא יכולים להרשות לעצמם חימוש מערבי מתקדם.
בזירת הלחימה באוקראינה הוא הפך לאימת הערים. אבל בזירה הישראלית, גם בנחילים של מאות, הוא כמעט ולא הצליח לפגוע. הפער הזה הוא לא רק עניין של טכנולוגיה, הוא עדות לאופן שבו צה"ל מתמודד עם איום שנחשב במקומות אחרים לבלתי ניתן לבלימה.
כטב"ם שהפך לאסטרטגיה
השאהד 136 נחשף לראשונה ב-2018, ומאז הספיק להתבסס כנשק מרכזי בארסנל האיראני. זהו כלי טיס פשוט יחסית, עם כנפיים ישרות, מנוע קטן מאחור וראש קרבי במשקל עשרות קילוגרמים.
אבל היתרון האמיתי שלו הוא השילוב: הוא זול לייצור, בעל טווח של מאות קילומטרים, ויכול לתקוף כמעט מכל כיוון באמצעות מערכת ניווט מתוחכמת. וכל זה בפחות ממחיר של רכב ממוצע.
כפי שציין "הקברניט" בתחקירו ב"כלכליסט", לא מדובר בכלי שהמציא את הגלגל, אך הצליח להפוך אותו למוצר מבצעי שזמין כמעט לכל גורם חמוש. תכנון פשוט והנדסה איראנית מדויקת הפכו את השאהד 136 לאמצעי שמדינות כמו רוסיה וארגוני הטרור במזרח התיכון מיהרו לאמץ.
הצלחה מבצעית באוקראינה
רוסיה שילבה את השאהד במערך התקיפות שלה באוקראינה כבר בשלבים מוקדמים של המלחמה. הכלי שוגר לעבר ערים, תשתיות, מתקנים אסטרטגיים ואף שכונות מגורים. הוא הצליח לחדור לעומק השטח האוקראיני תוך התחמקות ממערכות נ"מ.
אוקראינה נאלצה להפעיל רשת צפופה של טילים, מקלעים, חיישנים ומערכות התראה כדי להתמודד עם האיום, כולל חלוקה של אמצעי יירוט גם לאזרחים. ההגנה השתפרה, אך לא הצליחה למנוע חדירות של עשרות ואף מאות כטב"מים במהלך החודשים האחרונים.
אז מה אנחנו עושים שהאוקראינים לא?
בישראל הסיפור שונה. במהלך מבצע ״עם כלביא״ שיגרה איראן לעבר ישראל אלפי כטב״מים, ומלבד כטב״מ בודד – כולם יורטו. שיעור היירוט הכולל עמד על 99 אחוזים.
כפי שהציג הקברניט, ההסבר נעוץ בשלושה גורמים עיקריים –
ראשית, עליונות אווירית: לישראל יש יכולת מודיעינית ומבצעית לפעול גם בשטחים מרוחקים, כולל איתור ויירוט מחוץ לגבולות המדינה. לאורך כל הדרך לא היה שום גורם שיכל לאיים עליהם, וכך יכלו ליירט את הכטבמ״ים גם בשמי איראן אם הצטרכו בכך.
צפו בירוט כטב״מ על ידי חיל האוויר:
באוקראינה המצב שונה – חיל האוויר הרוסי גדול פי כמה מחיל האוויר האוקראיני, ואוקראינה לא פועלת בחופשיות כמו שאנחנו יכולים.
שנית, מערך הגנה רב-לאומי. ישראל פועלת בשיתוף פעולה עם ארה"ב, בריטניה, צרפת ובעלות ברית נוספות. המשמעות בפועל שלא רק אנחנו מנסים לצוד את הכטב״מים שבדרך. ככה שגם אם אנחנו פספסנו, יש עוד שכבות שיפגשו בכלי לפני שיגיע ארצה.
צפו בירוט כטב״מ על ידי ארצות הברית:
| mágenes de la destrucción de dos vehículos aéreos no tripulados hutíes por misiles guiados AGR20 APKWS II sobre el Mar Rojo.
La Fuerza Aérea de EE.UU. integró estos misiles en los F-16 debido a su menor costo en comparación con los misiles aire-aire convencionales.
… pic.twitter.com/Ehl5PN76Vp— Radar Austral (@RadarAustral_) March 19, 2025
לאוקראינה אף אחד לא מסייע ביירוט, אף מדינה לא תורמת אקטיבית להפלת כטב״מים שבדרכם לאוקראינה.
ולבסוף, שליטה ובקרה: צה"ל מפעיל מערכות שמספקות תמונת שמיים בזמן אמת, המאפשרות הבחנה בין איום לבין מטרות שווא, ומנתבות את המיירט הנכון למטרה הנכונה.
בין ישראל לאיראן יש אלפי ק״מ של טיסה. במהלכם יש לנו מספיק זמן לגילוי, סיווג המטרה וירוטה. לעומת זאת, בין אוקראינה לרוסיה יש גבול משותף, שמקצר דרמטית את הזמן לגילוי הכלי ומשנה את התמונה: האוקראינים נאלצים להתחיל את תהליך הגילוי והירוט כבר בשמים שלה, מה שמגביר את הסיכוי לפגיעה.
לסיכום: זה לא הכלי, זה המיירט
השאהד 136 מוכיח שאיום אווירי אינו תלוי רק בכלי עצמו, אלא גם ביכולת לייצר סביבו מעטפת הגנה רחבה, חכמה ומתואמת.
בעוד שבאוקראינה הוא חולל הרס והציב אתגרים מבצעיים קשים, בישראל הוא נעצר כמעט לחלוטין, בזכות יתרונות מערכתיים: עליונות אווירית, שיתוף פעולה בינלאומי, ושליטה מדויקת בזמן אמת.
הפער לא טמון בטכנולוגיה של הכטב"ם, אלא במוכנות של מי שעומד מולו.
והעובדה שאין גבול משותף בין ישראל לאירן תורמת לכך