בוול סטריט ג'ורנל, אחד מכלי התקשורת הגדולים והבולטים בארה"ב ובעולם, ניסו השבוע לנתח את מהלכיה של ישראל הקטנה שהצליחה בכמה שעות לפרק לגורמים את איראן – אימפריה אזורית הגדולה ממנה פי כמה.
בעיתון האמריקאי ניסו להבין כיצד מדינה ים תיכונית קטנטנה הצליחה להוריד על ברכיה את האימפריה הפרסית, מדינה הגדולה ממנה פי 9 במספר התושבים ופי 74 מגודל השטח, או במילים שלהם, כיצד "ישראל עשתה ב-48 שעות מה שרוסיה לא עושה 3.5 שנים".
אמל"ח ישראלי איכותי
למומחים שהתראיינו לכתבה הייתה שורת הסברים. אמל"ח ישראלי איכותי יותר מאשר זה הרוסי, טייסים טובים ומאומנים יותר בחיל האוויר הישראלי לעומת מקביליהם מרוסיה, יכולות מודיעין וסייבר ישראליות גבוהות ולבסוף ציינו גם את אפקט ההפתעה שבתקיפה בטהרן.
ובכן, אותם מומחים באמת צודקים – לישראל אכן יש יתרונות גדולים במספר תחומים אשר מצליחים לגשר על פערי הגודל מול איראן ומסתבר שגם מול הדוב הרוסי של פוטין. אבל דבר אחד, שהוא הסוד הגדול האומה הישראלית הקטנה והעתיקה, הם לא ציינו, וזו הרוח הישראלית האדירה שמאפשרת לישראל לקום כלביא ולהתנשא כארי.
הלוחמים בחזית
את הרוח של הלוחמים בחזית, ובמקרה שלנו של הטייסים האמיצים ושאר זרועות הביטחון והמודיעין, ניתן בקלות לראות ולהרגיש – שורת הפעולות הצבאיות החשאיות והמורכבות שהם ביצעו עוד יילמדו בבתי הספר הצבאיים בכל העולם. גם התעוזה של הדרג המדיני בהובלת ראש הממשלה בנימין נתניהו, שהציב מטרות ברורות ושאפתניות חרף הסיכונים, מבטאת את אותה רוח גדולה שכנראה חסרה במקומות ובמלחמות אחרות.
אבל עם כל הכבוד לרוחם של הלוחמים בחזית ושל שולחיהם בקבינט, ויש הרבה מאוד כבוד – אפילו המון, שום דבר ממה שהשגנו עד כה במלחמה מול איראן לא היה קורה אילולא העמידה האיתנה והרוח שמפעמת בלב הציבור והעם שמשלם בשבוע האחרון ובכלל מאז ה-7 באוקטובר את מחירי המלחמה.
זה מתחיל במשפחות השכולות, ממשיך בפצועים ובבני משפחותיהם וכמובן עובר דרך משפחות החטופים והחטופים עצמם. בשבוע האחרון שעמד בניחוח פרסי, ראינו גם את גדולתם של מי שהקרקע הרועדת (תרתי משמע) מתחת לרגליהם, לא מונעת מהם לקרוא באופן חד משמעי למקבלי ההחלטות – תמשיכו. אל תעצרו עד השמדת הגרעין, עד חיסול מערך הטילים ועד להפלת המשטר בטהרן.
"עם של אריות"
שי מיימון, ראש מטה השר עמיחי שיקלי, הגיע השבוע לבת ים וחולון שספגו פגיעות קשות וגם אבדות בנפש. את ההתפעלות שלו היה קשה לפספס. "איזה עם של אריות", כתב ברשת X, "דקות אחרי נפילת הטיל, כל הבניינים בשטח הפגיעה עם דגלי ישראל". המלצתו לפרשנים באולפנים הייתה לצאת לשטח, "לא תפגשו תבוסתנות. רק רוח גדולה של עם ענק".
איזה עם של אריות
דקות אחרי נפילת הטיל, כל הבניינים בשטח הפגיעה עם דגלי ישראל!
מציע לכל הפרשנים: צאו החוצה.
לא תפגשו תבוסתנות. רק רוח גדולה של עם ענק.
* * *
הבוקר עם @AmichaiChikli בבת ים וחולון.
עד הנצחון pic.twitter.com/uog9PCmupw— shaimon (@shai_maymon) June 19, 2025
העם יעמוד ויספוג מה שצריך
כתבת גלי צה"ל שדווקא כן יצאה לשטח לאחת מזירות נפילת הטילים, לא הפסיקה לשאול את אחד המרואיינים שלה, תושב שכונה שנפגעה, על הקשיים והמחירים שהמלחמה גובה מהאזרחים, אך הוא פעם אחר פעם סירב לקחת חלק במשחק ולא הפסיק לומר שהעם יעמוד ויספוג מה שצריך וכמה שצריך כדי שהאויב האיראני יושמד.
דברים דומים נשמעו גם כשערוצי הטלוויזיה שידרו מאזורי הפגיעות וכתב אחר כתב שמעו מהתושבים שכל מה שהם עוברים מתגמד לעומת המטרה העליונה והיא – חיסול הגרעין האיראני, הסרת האיום על מדינת ישראל וגם, חיסולו של חמינאי.
מי שנפגש מאז ה-7 באוקטובר בעם הנפלא הזה, ברוח ההתנדבות שלו, ובתמיכתו הבלתי מסויגת בכוחות הלוחמים, בהחלט לא מופתע מהרוח והחוסן שהוא מפגין כבר קרוב לשנתיים. וכשלרוח הגדולה הזאת מצטרפת גם אמונה יוקדת בצדקת הדרך, אז לא פלא שאומה קטנה שמתגוררים בה פחות אנשים מאשר במוסקבה, מסוגלת לעשות "ב-48 שעות מה שרוסיה לא עושה 3.5 שנים".
משה ויסטוך הוא עורך מדור הדעות באתר
