דחפור אחד, 22 שנה ובור בבטן

בוקר אחד הוא היה שם, ובוקר אחר כך – לא. תחנת האוטובוס שלי עדיין כאן; רק הזיזו אותה כמה מטרים הצידה. השמש של הבוקר מסנוורת בעיניים כמו תמיד, האוטובוסים ממשיכים להגיע, אבל הקיר שהיה ליד התחנה – קיר האבן הנמוך נהרס בגלל עבודות בנייה בבניין הסמוך.

על הקיר כתבו לפני 22 שנה בני נוער הספדים לחבריהם שנהרגו בפיגוע בקו 37 בחיפה. בטושים, בכתב יד לא יפה במיוחד אבל ברור. שמות של חברים, תאריכים, משפטים קצרים של געגוע. עכשיו, כשהורידו את החומה כדי לפנות מקום לבניין, נשארתי עם תחושה מוזרה: לא רק קיר נעלם מפה. נעלמה גם פיסת זיכרון.

הפיגוע בקו 37

ב-5 במרץ 2003, קו 37, שמסלולו מתחיל בשכונת בת גלים ומסתיים באוניברסיטת חיפה, אסף תלמידים משבעה בתי ספר שסמוכים לציר התנועה שלו. בשעה 14:12 האוטובוס עצר בתחנה שבה אני עומדת עכשיו. נוסעים החלו לעלות לאוטובוס ואז המחבל, מחמוד עמדאן סלים קוואסמה, סטודנט בן 20 בפוליטכניקום שבחברון, פוצץ עצמו במרכז האוטובוס באמצעות חגורת נפץ במשקל של כ-10 קילוגרם. הפיצוץ החריב את האוטובוס כליל ובעקבותיו פרצה שריפה בהריסות.

בפיגוע נרצחו 17 אנשים, ובהם אב ובנו, תשעה קטינים וקטינות, שוחר בפנימייה הצבאית לפיקוד ושני חיילי צה"ל. 15 מתוכם נהרגו במקום, ושניים נוספים מתו מפצעיהם כעבור מספר ימים. הפיגוע אירע חרף הצבתם של מאות מאבטחים לתחבורה ציבורית באזור הצפון, בניסיון למנוע פיגועים מסוג זה.

פה זה קרה

הייתי רק בת שנתיים כשזה קרה. אין לי זיכרון מהאירוע ההוא שהתרחש בהמשך הרחוב שבו אני גרה, אין לי תמונה בראש של הפיצוץ או של האש. אבל יש לי זיכרון מהמקום. מהתחנה הזאת ברחוב מוריה, שממנה אני יוצאת כבר שנים, כמעט כל יום. אני עומדת כאן ומחכה לאוטובוס, ואני יודעת שפה זה קרה.

"הזיכרון היה של הרחוב"

יוסי צור, שאיבד את בנו אסף באותו פיגוע, סיפר בריאיון ל"רגע NEWS" על הופעת הכתובות על הקיר: "בימים שאחרי הפיגוע הזיכרון היה של הרחוב", הוא אמר לי. "כל בית ספר תפס כמה מטרים בזירה ויצר פינת הנצחה לנופלים ממנו". בני נוער משבעה בתי ספר הגיעו לזירה, הדליקו נרות, תלו תמונות, וכתבו בטושים הספדים – מן ניסיון מיידי, כמעט אינסטינקטיבי, להבין מה קרה להם ולחברים שלהם, ולשים מילים איפה שהחיים נעצרו.

"עם השנים הכיתובים התחילו להימחק: ההספדים דהו, הגשם עשה את שלו, ומזג האוויר העלים לאט את הכתב. צור סיפר שחלק מהמשפחות חילצו את האבנים עם ההספדים. משפחה אחת לקחה חלק מהאבנים והכינה מהן מצבה לקבר בתם טל קרמן שנרצחה באירוע; משפחה אחרת שימרה אותן בבית", אך במקום נותרו הספדים עד תחילת עבודות הבנייה.

האנדרטה הרשמית

לצד הקיר הספונטני הוקמה כמה מטרים מהזירה גם אנדרטה ממוסדת, רשמית, ביוזמת המשפחות השכולות ועיריית חיפה. היא לעומת הקיר נותרה במקומה. בהיתר הבנייה להקמת בניין המגורים החדש במקום נכתב: "תנאי בהיתר הינו כי מיקום האנדרטה הקיימת בחזית המגרש לרחוב נשמר ואין להזיז את האנדרטה ממקומה". כלומר: הזיכרון הרשמי קיבל הגנה כתובה. הזיכרון של הקיר – לא.

הקיר ליד התחנה שמר משהו אחר: את הקול. את האנושיות, את הכאב הפשוט של אותם נערים.

מאז ה-7 באוקטובר הופיעו בכל מקום כתובות גרפיטי, סטיקרים עם שמות של נרצחים, משפטים של געגוע, כעס, תקווה ומחאה – ניסיון מיידי, אינסטינקטיבי, לשים מילים במקום שבו החיים נעצרו. יש בכל היוזמות האלו, משהו דומה למחווה של אותם בני נוער, חברים של הנרצחים בקו 37: זה לא זיכרון “רשמי”, זה לא אתר הנצחה עם ועדה ותקציב. זה הזיכרון לפני שהוא מסדר לעצמו צורה.

כמו הקיר ברחוב מוריה גם ההנצחות האלה חשופות לפגעי הזמן. המדבקה תתקלף, הקיר ייצבע מחדש, עבודות תשתית יפנו את פינות ההנצחה. אמנם חלפו כבר יותר משנתיים מאז פרצה המלחמה, ובאופן רשמי היא גם הסתיימה, אבל אנחנו עוד בתוך האבל. כבר אפשר לראות איך הזיכרון הספונטני נדחק לשוליים של הזמן והמרחב – ומה שלא עובר דרך הבירוקרטיה נועד מראש להיעלם.

בישראל זיכרון בלי חותמת רשמית הוא תמיד זיכרון זמני. יכול להיות שחלק מהצעדים שנעשים כדי לזכור, דורשים לא רק לייצר אנדרטאות רשמיות ומרוחקות אלא גם למצוא דרך לתת מקום גם לזיכרון האותנטי, האנושי. להפוך את הפשוט לרשמי, להכיר בזה שהוא חלק מהסיפור, ושגם לו מגיע להישאר בנוף.