"ביום ה-33 הופיע בעל הדירה שלנו עם פתק שכתוב עליו באנגלית 'אלעד קציר חקלאי ניר עוז'. התחלתי לבכות. הגיעו בשמונה בערב והביאו אותו ולא נתנו לנו לדבר איתו. סיפרו לנו שהוא מאוד מפחד ולא שומע, בחטיפה עקרו לו את מכשירי השמיעה", היא סיפרה בפאנל עם אחותו של אלעד, כרמית פלטי-קציר, "לא הצלחתי להירדם. הייתי המורה של אלעד, היה לנו קשר טוב. רק בבוקר נתנו לו לגשת לשירותים, ואז בעל הדירה אמר לו שיש מישהי מניר עוז שרוצה להגיד לו שלום".
שגיא סיפרה שבמשך שעתיים ישבה עם אלעד – שהתקשה לשמוע. "סיפרו לנו שהוא מאוד מפחד ולא שומע, בחטיפה עקרו לו את מכשירי השמיעה. הוא סיפר שנחטף שעתיים וחצי אחריי, וידע מה קורה בניר עוז. ישבנו ודיברנו, ובגלל הקושי שלו בדיבור כי הוא לא שמע – נתנו לנו מחברת והתכתבנו. הוא נתן לנו מידע על חטופים ונרצחים שהיו איתנו", אמרה. "אלעד היה ידוע כ'דוד' של הקיבוץ – וגם בחאן יונס זה מה שהוא עשה. הוא הכין אוכל, טיפס על הגג לראות את השקיעות. הוא עזר לשתי בנות לטפל בילדים שלהן, אז גם בחאן יונס זה מה שהוא עשה – לימד שירי ערש בעברית. הוא שמע כל שעה עגולה חדשות – הצמיד לאוזן בלי המכשיר".
לדבריה, "הוא ידע לספר לנו הרבה. כך נודע לי על קיבוצים נוספים ועל הנובה. ביומיים הראשונים אכלנו יחד מאותה קערת אורז. אחרי זה אמרו להם שאלעד היה חייל, ושלא ייתנו לו להיות עם הנשים. הוא אמר לי 'עדה תשמרו על אופטימיות זהירה'. הוא היה שומע עם השומרים אל-ג'זירה ואמר לנו 'אתן תצאו קודם'. כשיצאנו שאלתי לאן הוא הולך ואמרו 'לגברים', לא נתנו לנו להיפרד מאלעד. אני הייתי הראשונה לראות אותו והאחרונה. בלילה הראשון שלי בשיבא ביקשתי להתקשר לכרמית, לספר לה שהוא חי. הוא לא ידע מה קרה להוריו. ביום שהודיעו שחילצו את הגופה שלו התפרקתי לגמרי. עמדתי בעצרת בכרמי גת וספדתי לו, ידעתי שללוויה בניר עוז לא אגיע, אני לא מסוגלת להגיע למקום הזה. 20 היום איתו היו רגעים של חסד. קיבוץ זה לא רק מקום מגורים, זה משפחה. ניר עוז הייתה משפחה שאיבדתי".
נילי מרגלית, ששוחררה גם היא מהשבי, סיפרה על הקשיים המנטליים בשבי: "הטרור הפסיכולוגי מצלק את נפש האדם. לאורך זמן, כשזה נמשך ונמשך, זה הופך לקשה יותר ויותר. ייאוש וחוסר תקווה הם אויב מר של עצמך – כמו החמאס. קשה להילחם בו, וחייב להילחם בו. ככל שעוברים הימים אני לא יודעת איך אעשה את זה".
