"אני רוצה לחיות": היהודייה שהתחבאה וחיה בלב המשטר הנאצי

"כל יום ששרדתי היה ניצחון – ויום אחד פחות עד לחופש"
 – מתוך הספר המבוסס על הקלטותיה של מרי

בסתיו 1941, כשהייתה בת 18 וחצי, מרי יאלוביץ סימון, ירדה מהחשמלית שעמדה לקחת אותה למחנה עבודה. היא לא חזרה הביתה ולא נראתה שוב בשמה האמיתי במשך שנים. כך מתחיל אחד מסיפורי ההישרדות המדהימים של תקופת השואה – לא במחנה ריכוז, אלא מתחת לאף של המשטר הנאצי. כתבה מיוחדת ליום הזיכרון לשואה ולגבורה.

ילדות שקטה שהפכה למרדף

מרי נולדה באפריל 1922 בברלין, בירת גרמניה. משפחתה השתייכה למעמד הבינוני הגבוה, אביה היה עורך דין מצליח, ואמה מורה. היא גדלה בבית יהודי לא דתי, אהבה ספרים, שפות ותיאטרון, ונהנתה מהחיים היפים שהציעה גרמניה המתעצמת.

הכול השתנה כשהנאצים עלו לשלטון. תחילה נאסר עליה להשתתף בטיולים, לאחר מכן הורחקה מבית הספר, ובהמשך הוכרחה לענוד את הטלאי הצהוב. אמה מתה מסרטן בשנת 1938 ואביה נפטר ב-1941. מרי, בת יחידה, מצאה את עצמה לבד. העיר שבה נולדה וגדלה הפכה לה למלכודת.

ההחלטה שצילקה את כל חייה

באוקטובר 1941 קיבלה צו התייצבות לעבודה בכפייה. היא ידעה שה"עבודה" הזו תוביל למחנה ריכוז. היא עלתה על החשמלית כפי שנדרש – אך ירדה ממנה באמצע הדרך. זו הייתה הפעם האחרונה שהזדהתה בשמה האמיתי. "אני רוצה לחיות", אמרה לעצמה, ולכן החליטה להיעלם.

"אמרתי לעצמי: 'את חייבת ללמוד לעמוד על שלך'"
– מתוך הספר המבוסס על הקלטותיה של מרי.

היא שינתה את שמה למריאן שולר, שם גרמני לחלוטין, והחלה לחיות בזהות בדויה. תעודות מזויפות, בגדים אחרים, מבט מבויש ואולי מעט מפוחד – זה כל מה שהיה לה. במשך חודשים ארוכים חיה בברלין בזהות בדויה, ממש בלב גרמניה הנאצית, כשהיא מדלגת בין דירות מסתור, ישנה לפעמים בחדרי מדרגות, ולעיתים זוכה בלילה שלם על ספה ישנה.

שגרה של פחד

היא עבדה בכל עבודה שיכלה למצוא – מזכירה, עוזרת, פועלת. כל בוקר קמה בלי לדעת אם תשרוד את הלילה הבא. היא למדה לחקות התנהגויות של נשים גרמניות, הקפידה לא להחמיץ אף פרט. בכל פעם שפקח או שוטר עבר לידה – הלב שלה דפק. כל טעות יכולה הייתה להביא למוות.

ולמרות הכול, היא שרדה. בלי משפחה, בלי כסף, בלי בית. מרי חיה בזכות נדיבותם של אחרים – ובזכות תושייתה. מרי לא הסכימה להיכנע.

חיים חדשים, עדות ישנה

לאחר המלחמה חזרה לשמה המקורי, והמשיכה לחיות בעיר הולדתה, ברלין. היא נרשמה ללימודים, הפכה לפרופסור לפילוסופיה, ובמשך שנים נמנעה מלספר על מה שעברה. רק לקראת מותה, בשנות ה־90, הקליטה את זיכרונותיה בקולה שלה.

לאחר שנפטרה ב־1998, מצאו בני משפחתה את הקלטות. ההקלטות עובדו, נערכו, ובשנת 2014 יצא לאור הספר "Untergetaucht" – "שקועה". ספר, שמבוסס על 77 קלטות שהקליטה בטרם נפטרה, ומתאר את חייה כנערה יהודייה שנעלמה מהעין הציבורית אך לא מההיסטוריה.

הספר הפך לרב-מכר בגרמניה, וסיפור חייה זכה לחשיפה גדולה ברחבי אירופה. אמנם בלי תיאורי מחנות ובלי גדרות חשמליים – אולם עם המון תיאורי גבורה של נערה אחת שחייה בלב המשטר הנאצי.

"הרגשתי אומללה עד ייאוש. כלבים לפחות יכולים לילל אל הירח; לי אפילו זה לא מותר"
– מתוך הספר המבוסס על הקלטותיה של מרי.

 

​"אני חייבת ומעוניינת לחיות, כי זה מה שהוא רצה"
– מתוך הספר המבוסס על הקלטותיה.