“עמדתי בדלת עם מדים ואז הוא כרע ברך”: רותם נזכרת ב־7 באוקטובר

בבוקר ה-7 באוקטובר רותם שריפי התעוררה לקול אזעקה. היא ונינו (שמו האמיתי מסווג בגלל שירותו הצבאי), בן זוגה, גרו בדירה קטנה בתל אביב. “לא ידענו בכלל איפה המרחב המוגן בבניין, בהתחלה אפילו לא ירדנו". היא מספרת. באזעקה השנייה הם החליטו לצאת לחדר המדרגות.

כשחזרו ניסו להבין מה קורה. הבית היה מלא בארגזים – שבועיים לפני מעבר דירה. “הכול כבר היה ארוז, רק כמה צלחות וסירים שהשארנו לשבועיים האחרונים", היא משחזרת.

הם פתחו את הטלפונים ונחשפו לתמונות הקשות ולידיעות מהדרום. הודעות בטלגרם, תמונות של מחבלים מסתובבים בקיבוצים, שמועות על ירי ועל חטופים. “אחותי שלחה לי סרטונים, אמרה שזה נראה נורא. לא האמנתי. הייתי בטוחה שזה ייגמר עוד רגע, שזה לא אמיתי”.

יחד עם כל המדינה הם הדליקו טלוויזיה, חיפשו תשובות ולא מצאו. הם החליטו לנסות לכבות, להתנתק, להירגע. “ניסינו להרכיב פאזל שהיה לנו בבית אבל אי אפשר היה להתרכז, האוויר היה כבד".

תארגני תיק

לקראת השעה 14:00 הגיעה ההודעה מהמ"פ של רותם. הוא כתב לה: "עוד לא יצאו צווים רשמיים, אבל תארגני תיק". היא הסתכלה על המסך כמה שניות, מנסה להבין אם זה באמת קורה. אחר כך קמה ופתחה את הארון.

“לא ידעתי אפילו מה לארוז", היא נזכרת. “לא הייתי במילואים כמעט. לא היו לי נעלי צבא, לא מגבת, לא מדים מסודרים. רק לקחתי דברים במהירות, מה שעלה לי לראש".

נינו, בן זוגה, הסתובב סביבה בדממה. “הוא לא אמר כלום. פשוט הלך בבית. ואז פתאום נכנס למטבח והתחיל לטגן שניצלים”, היא נזכרת. “שאלתי אותו: מה אתה עושה? והוא אמר: 'שיהיה לך לדרך'. הוא לא הצליח ליצור איתי קשר עין. פשוט שתק. השקט בבית היה מפחיד”.

היא ניסתה למשוך עוד כמה דקות. כבר לבשה את המדים, נעלה נעליים. “עמדתי ליד הדלת, רק רציתי שיסתכל עליי. הוא לא הסתכל. הלך לחדר שוב. שמעתי אותו פותח מגירות, סוגר, פותח שוב. לא הבנתי מה הוא עושה. חיכיתי לו".

"אני רוצה שתהיי אשתי ושנהיה ביחד לכל החיים"

ואז הוא חזר עם עיניים דומעות, יד רועדת ומשהו מוחבא מאחורי הגב. הוא כרע לידה על הרצפה, כמעט בלי מילים. "אני אפילו לא יודע איך עושים את זה", הוא אמר. רותם קפאה. "הוא היה על הברך, מחזיק טבעת, ואני כבר עם תיק על הכתף".

"לא תכננתי את זה ככה, אבל אני לא יכול שתלכי ככה, אני פשוט לא יכול לתת לך ללכת בלי שתדעי שאני רוצה שתהיי אשתי ושנהיה ביחד לכל החיים", הוא אמר.

שניהם התחילו לבכות. אחרי שהסכימה היא ניסתה להסביר שהיא לא יכולה לקחת את הטבעת איתה, שהיא מפחדת לאבד אותה בשטח. אבל הוא התעקש. “אין מצב שאת יוצאת מהבית בלי הטבעת הזאת. היא תשמור עלייך. את לא מורידה אותה בשום מצב", הוא אמר לה.

היא צילמה תמונה אחת, מטושטשת, "רק בשביל הזיכרון, לעצמי, לגלריה", היא אומרת. ואז יצאה. המ״פ אסף אותה מהבית, בדרך חייל נוסף הצטרף. הרחובות היו ריקים. נינו נשאר בדירה, עם המחבת והפאזל הלא גמור על השולחן.

שקט לא הגיוני

רותם יצאה מהבית עם תיק חצי ארוז ובלב תחושת חוסר ודאות מוחלטת. “הכבישים היו ריקים לגמרי”, היא נזכרת. “זה היה שקט לא הגיוני". הם הגיעו לבסיס בצפון ונערכו לימים הקרובים. “זה היה גם בסיס של זק״א, הגיעו לשם גופות לזיהוי. היו ימים מזעזעים", היא אומרת. “משאיות הגיעו אחת אחרי השנייה. אף אחד לא דיבר, כולם פשוט עבדו".

הסוד שלנו

בימים הראשונים של המלחמה רותם לא סיפרה לאיש על ההצעה. אפילו כשהייתה בשטח, עם עשרות חיילים סביבה, היא שמרה את זה לעצמה. “לא יכולתי לספר”, היא אומרת. “המדינה בערה. כל יום הגיעו עוד ידיעות קשות, עוד שמות, עוד סיפורים. זה לא הרגיש נכון לשמוח".

נינו, מצדו, לא הפסיק לדאוג. הם דיברו מדי פעם בטלפון, כשמצאה רגע של שקט. “הוא היה שולח לי הודעות גם בשלוש בלילה, רק לשמוע שאני בסדר”, היא נזכרת. “כל רגע שהיה לי לדבר איתו – הייתי מתקשרת". בנתיים גם נינו, התגייס למילואים.

שבוע לתוך המלחמה, כששירתה בצפון, המג״ד של רותם ראה את הטבעת על היד. “הוא שאל אותי אם אני נשואה”, היא מחייכת. “עניתי לו שלא, וסיפרתי לו בפעם הראשונה מה קרה לפני שיצאתי מהבית".

זו הייתה הפעם הראשונה שמישהו שמע את הסיפור. המג״ד התרגש ואמר לה: “לכו תספרו למשפחות שלכם, זה לא סוד שצריך לשמור בבטן". רותם ונינו נסעו למצפה סמוך בהושעיה. “התקשרנו להורים ולסבתא שלו, סיפרנו להם. כולם חשבו שהוא הציע לי שם, מול הנוף, לא ידעו שזה קרה ב-7 באוקטובר, רגע לפני שיצאתי למילואים".

הירידה לדרום

לאט־לאט התחילו להקים את מערך הלוגיסטיקה, לארגן צוותים ולהכין רכבים. כעבור כמה ימים כבר היה ברור, הם יורדים דרומה, לתמוך בכוחות שנכנסו לעזה. “הגענו לשטח כינוס בדרום, ממש ליד הגבול", היא אומרת. “סביבי מאות גברים, כמעט בלי נשים. זה היה הכי רחוק ממה שעשיתי בסדיר".

בבוץ ובקור

הם ישנו באוהלים. בבוץ ובקור. “לא היו מקלחות כמו שצריך, לא רצפה, רק אדמה. הייתי מתעוררת בבוקר ושמה נעליים עוד לפני שאני עומדת”. בלילות היו אזעקות, יירוטים מעל הראש, ומעל הכול – עומס בלתי פוסק. “היינו צריכים לוודא שהתנועה בשטח מתנהלת כמו שצריך – שהמשאיות שמגיעות מהחזית לא חוסמות צירים, שהכול מסודר".

חינה בשטח

בסוף דצמבר, כשנדמה היה שהכול כבר נשחק, החליטו החיילים ביחידה שלה לעשות לה הפתעה. “אמרו לי – תביאי את נינו, נעשה על האש בשטח", היא מספרת. “לא הבנתי בכלל שמתכננים לי חינה".

בבוקר האירוע עוד ישנה באוהל. “הייתי במדים, הכי מטונפת, ישנתי על מזרון. פתאום שלחו אותי לבית מלון להתארגן. הביאו מאפרת, מעצב שיער. לא הבנתי למה".

כשהגיעה בחזרה לשטח, נגלה לפניה מראה בלתי נתפס: אוהל לבן עם תלבושות, די.ג’יי, בשרים על האש, מגשים מהבית שאמא שלה הביאה וצלם מקצועי. החיילים רקדו, שרו, צילמו תמונות, והפכו את הערב לחגיגה שלמה. נינו הגיע עם כמה חברים מהמילואים שלו. “זה לא הרגיש כמו חינה רק שלי", היא אומרת. “זה היה יום חג לכל הבסיס. אנשים עבדו בלי סוף, פתאום היה רגע לנשום, לחייך. הרגשתי שהסיפור שלנו נתן להם כוח".

סגירת מעגל אמיתית

תשעה חודשים בדיוק אחרי אותו בוקר שבו הכול השתנה, ב־7 ביולי 2024, רותם ונינו עמדו תחת החופה. החתונה נערכה באולם בעמק האלה, הזוג היה מוקף במשפחה, חברים – וגם החיילים משטח הכינוס, שאירגנו להם את החינה חודשים קודם. “הם הגיעו, רקדו, בכו איתנו", היא אומרת. “זו היתה סגירת מעגל אמיתית".

זיכרון אחר

כששמעתי את הסיפור של שריפי התחדדה בי ההבנה שה־7 באוקטובר הוא לא רק תאריך של אסון לאומי, אלא גם מרחב אנושי מורכב – כזה שבו חיו זו לצד זו חרדה ותקווה, אובדן ואהבה. בתוך השבר שנמצא בחזית הזיכרון הלאומי של היום היו גם רגעים כמו שלה: אינטימיים, לא מצולמים, שמבקשים להזכיר שהיום השחור כל־כך הכיל בתוכו גם תקווה.

בסוף, אולי זיכרון אותו היום צריך להתמקד לצד הנצחת החללים וההכרה בכאב גם בחיים הפשוטים שהיו פה, באנשים שעזבו הכל למען המדינה ובמקביל התמודדו עם בחירות אישיות, וברגעים קטנים ואינטימיים ביום שבו המדינה חוותה את הטלטלה הגדולה בתולדותיה.