דורון לוי גדל בבית שבו שפת הסימנים הייתה שפת האם. הוא אדם חירש, בן להורים חירשים, שני אחיו חירשים – וגם רעייתו ושתי בנותיו חירשות. היום, הוא עומד בראש מדור שפת הסימנים הישראלית באקדמיה ללשון העברית. במקביל, הוא דוקטורנט לנוירו-בלשנות באוניברסיטת תל אביב, מרצה לשפת הסימנים ולבלשנות של שפת הסימנים באוניברסיטת אריאל ופעיל ותיק בקהילת החירשים בישראל. בריאיון מיוחד ל"רגע NEWS" לכבוד יום השפה העברית, הוא מספר על המאבק התרבותי-לשוני אותו הוא מוביל: להעניק לשפה חזותית-תנועתית מעמד רשמי, תקנים ותיעוד לדורות.
"המחיר של חוסר נגישות"
את דרכו המקצועית החל לוי כיועץ במעבדת שפת הסימנים באוניברסיטת חיפה. "משם יצאתי למסע ארוך של עיסוק, מחקר וקידום של שפת הסימנים הישראלית", הוא מספר.
בתור אדם חירש, יצא לך לחוות חוויה פחות נעימה? שהרגשת שהחירשות מהווה לך מגבלה או שהסביבה לא מבינה איך להנגיש את עצמה אליך?
"כשהייתי בן 6 הלכתי לקייטנה, ויום אחד ראיתי אוטובוס שבא לאסוף את הילדים לפעילות. אף אחד לא הסביר לאן הוא נוסע. פחדתי שאם אני אעלה עליו אז הוא לא יחזיר אותי הביתה. כך נשארתי בקייטנה לבד במשך שעות – עד שהאוטובוס חזר יחד עם הילדים", הוא נזכר.
"רק ביום למחרת, הסכמתי לעלות על האוטובוס. גיליתי שהוא בעצם הסעה לאולם חיצוני, שם ראינו סרט – עם מקרן של פעם. הבנתי שפספסתי את החוויה הקודמת רק בגלל שלא הייתה לי נגישות. אף אחד לא טרח להסביר לי לאן האוטובוס נוסע, מתי הוא חוזר. זו הייתה הפעם הראשונה שהבנתי מה המחיר של חוסר נגישות. זו חוויה שנצרבה בי והשפיעה עליי".
מדור שס"י
עד לפני שנים ספורות, קידום שפת הסימנים בישראל היה מפוזר בין גופים ועמותות לרבות המעבדה לחקר שפת הסימנים, אגודת החירשים ועמותות נוספים שפיתחו מילונים. לא היו תקנים מוסכמים, לא התקיים תיעוד שיטתי ולא היה גורם רשמי שבאחריותו שימור השפה. בסוף שנת 2020 התקבלה החלטת הממשלה ביוזמת שר החינוך דאז ח"כ חילי טרופר – להקים יחידה באקדמיה ללשון העברית שתפעל לשימור ולפיתוח של שפת הסימנים הישראלית. המדור עצמו הוקם בפועל רק בשנת 2022. "לראשונה נוצרה מסגרת ממוסדת ומגובשת", מציין לוי.
מדור שס"י (שפת הסימנים הישראלית) באקדמיה העברית ללשון עוסק בכמה משימות מרכזיות: הפצת ידע על שפת הסימנים הישראלית בקרב קהילת דובריה ובקרב הציבור הרחב, קביעת תקנים לשפה, פיתוח מילון דו־לשוני מקוון, ושימור ותיעוד של השפה לדורות הבאים.
תהליך קביעת השפה
ספר על התהליך במסגרתו אתם קובעים סימן למונח כלשהו. על מה אתם מתבססים?
"תהליך יצירת סימן למונח מתחיל בהבנה מעמיקה של משמעות המונח בעברית", מציין לוי.
מכאן, הוא מסביר, נעשית בדיקה האם יש למונח ייצוג חזותי שניתן לבטא אותו בסימן. במידה ומדובר במונח מופשט, משתמשים בדרכים אחרות: "לעיתים מצרפים סימנים קיימים שיוצרים סימן חדש, או שבודקים במילונים של שפות סימנים אחרות לצורך השאלה. אם הסימן המושאל אינו תואם את הכללים של שפת הסימנים הישראלית, למשל בתצורת היד או במיקום – עוברים להשתמש בשאילת אותיות איות אצבעות, כשכל אות מיוצגת על ידי תנועה או צורה של האצבעות בכף היד".
יש מילה כלשהי שגררה ויכוח במדור סביב הסימון שנקבע לה?
"יש מונחים שעדיין לא הצלחנו לקבוע להם סימן", הוא מציין. "אחד הבולטים הוא המונח 'סיבולת'. זהו מושג מורכב, שאינו קשור לשורש ס.ב.ל ואינו כולל מרכיבים חזותיים ברורים. כיום משתמשים לעיתים בסימן שמשמעותו 'סבלנות', אך הוא שגוי".
"אנחנו ממתינים לדיון בוועדת המינוח כדי לקבוע סימן מתאים, למשל בהקשרים של סיבולת לב-ריאה או סיבולת שריר", מוסיף לוי.
המונחים שקובעים במדור שפת הסימנים, מופצים דרך ערוץ היוטיוב של המדור ודרך קבוצת וואטסאפ פעילה שבה חברים מתורגמנים, אנשים חירשים וגם שומעים שמתעניינים בשפה. בנוסף, יחד עם מדור המחשוב מפתחים באקדמיה מילון דו-לשוני מקוון בו מועלים סרטונים, כך שניתן לחפש מונח בעברית ולקבל סימן, או להיפך.
יוצא לכם לקבל פידבקים מציבור החירשים או מהציבור הרחב בכלל?
"אנחנו מקבלים תגובות רבות, בעיקר חיוביות, הן מקהילת החירשים והן מהציבור הרחב", מספר לוי. "מגיעות אלינו רשימות ארוכות של מונחים שחסרים להם סימנים, ובעיקר מתורגמנים שפוגשים מונחים חדשים בעבודתם, למשל בשידורי טלוויזיה. עצם קיומה של כתובת רשמית אחת נותן מענה לצורך ממשי". עם זאת, לדבריו קשה לדעת בזמן אמת אילו סימנים יתקבלו לאורך זמן: "מדובר בתהליך שמבחן המציאות שלו הוא עתידי".
למרות התגובות החיוביות, לוי מדגיש כי עדיין קיימות בציבור הרחב תפיסות שגויות כלפי שפת הסימנים וגם כלפי החירשים ונדרשת הסברה רבה על מנת לשרש תפיסות אלו. "עדיין יש מי שחושבים ששפת הסימנים היא 'קביים' ולא שפה מלאה ועצמאית", הוא אומר. "זו תפיסה שגויה. שפת הסימנים היא שפה עם דקדוק, צורות הגייה ותחביר".
מיתוס נוסף שהוא מבקש לנפץ הוא ששפת הסימנים היא אוניברסלית. בפועל, כמו שפות דבורות, גם שפות סימנים הן מקומיות, תלויות תרבות, היסטוריה וחברה. "ייחודה של שפת הסימנים הישראלית הוא בשילוב של הגייה עברית, הקשרים תרבותיים מעולמות היהדות וההיסטוריה של עם ישראל, וכן בכך שהיא התגבשה ממפגש של שפות סימנים שונות שהביאו עולים מארצות שונות", מסביר לוי. "כך נוצרה שפה חדשה בעלת אופי ייחודי".
הכל מתחיל בחינוך
לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, נכון לשנת 2023 חיו בישראל יותר מ-58 אלף אנשים עם לקויות שמיעה. בעלי לקויות אלו מהווים כ-5% מכלל מרשם האנשים עם מוגבלויות, שהם 1.163 מיליון איש. הנתונים מצביעים על כך שמתוך קהילת החירשים בישראל – לא כולם משתמשים בשפת הסימנים הישראלית. לוי טוען כי הסיבה העיקרית לכך מתחילה במסגרת החינוכית שבה לומד הילד החירש, שבמידה רבה תלויה בבחירת הוריו. "יש הורים שמעדיפים שילדם החירש ילמד בכיתה רגילה, ללא חשיפה לשפת הסימנים. במערכת החינוך אין התייחסות שיטתית לשפת הסימנים, ואין מערכי לימוד מסודרים להוראתה. החשיפה לשפה מתקיימת לרוב רק בכיתות מיוחדות בתוך בתי ספר רגילים או בבתי ספר ייעודיים לחירשים".
לדבריו, כיום קיימות טכנולוגיות שמיעה מתקדמות, שמאפשרות לילדים חירשים להשתלב במסגרות רגילות ולכן יש הורים ואנשים מקצוע שחושבים שאין צורך ללמד שפת סימנים. "אני מתנגד לגישה הזאת", מבהיר לוי ומסביר: "מחקרים מראים כי מומלץ שילד חירש ירכוש גם שפת סימנים וגם עברית במקביל, וייהנה מיתרונות הדו-לשוניות. לצערי, עדיין יש מי שחושבים שרכישת שפת הסימנים פוגעת בלמידת שפה דבורה כמו העברית".
לצד זאת, יש קבוצות בישראל שמשתמשות בשפת הסימנים הישראלית כשפה שנייה, כמו עולים מברית המועצות שממשיכים להשתמש בשפת הסימנים הרוסית, או קהילות עם שפות מקומיות כמו שפת הסימנים של שבט א-סייד ושל כפרים ערביים כמו כפר קאסם, עין מאהל, ערב א-נעים ואבו כף. "שפות אלו לא זוכות לתפוצה רבה, משום שהדור הצעיר עובר לשפת הסימנים הישראלית, שמאפשרת תקשורת רחבה יותר, לעיתים תוך שימוש בהגייה בערבית בזמן הסימון".
הצעת חוק היסטורית
בשבוע שעבר עברה בקריאה טרומית הצעת החוק להכרה רשמית בשפת הסימנים הישראלית כשפה הרשמית והטבעית של החירשים וכבדי השמיעה בישראל. הצעת החוק, ביוזמתם של חברי הכנסת חילי טרופר ואביחי בוארון, עברה ברוב של 34 חברי כנסת שהצביעו בעד וללא מתנגדים. בכך ישראל הצטרפה ל-81 מדינות בעולם שכבר מכירות בשפת הסימנים הלאומית שלהן. "ההכרה היא ציון יום היסטורי לקהילת החירשים שנאבקה עשרות שנים לקבל הכרה ממשלתית", אומר לוי. עם זאת, לדבריו, ההכרה היא רק תחילתו של תהליך ועד להנגשה מלאה ושוויון אמיתי לקהילת החירשים בישראל – עוד יש כברת דרך לעבור.
