בשנים האחרונות מחלוקות גדולות פיצלו את הציבור הישראלי. מאבקים, הפגנות, דעות שונות. לכל אחד ואחת חשוב להשמיע את קולם, לקבל מקום בשיח הישראלי. אבל בתוך המחלוקות והבירורים החשובים – יש מי שמזכירים לנו שהדבר הכי חשוב הוא לכבד.
"למענם – לא חוזרים ל-6 באוקטובר"
רננה פניני כבר במשך יותר משנה חברה בעמותת "למענם – לא חוזרים ל-6 באוקטובר". במסגרת הפעילות שלהם הם יוצאים מידי מוצאי שבת לצומת הקרובה לביתם, צומת נהלל, ומפגינים. מפגינים אחדות.
את העמותה הקים חגי לובר, שהבן שלו, יונתן, נהרג בעזה. הוא החליט לזכרו להקים עמותה שהמטרה שלה היא לעודד שיח של אחדות במרחב הציבורי. "המרחב הציבורי מאוד מופקר. לשלטי חוצות מפלגים, שאת רואה כל פעם שאת נוסעת בכביש שש, והאמירה שלו הייתה: אני רוצה דווקא לשנות את המרחב הציבורי. לכן הוא רצה ללכת דווקא עם הפגנות", מספרת רננה בראיון לרגע NEWS.
"אני הצטרפתי לפני שנה וחודשיים. בהתחלה היינו עומדים פעמיים בשבוע – בחמישי ומוצ"ש. עמדו איתנו בעוד איזה 30 צמתים בארץ. כטבעו של עולם היה לזה בהתחלה הרבה ביקוש, לאט לאט זה הלך ודעך. כשהתחילה המלחמה בצפון הרבה קבוצות הפסיקו, כי אי אפשר היה אפשר לעמוד, ואז היה נורא קשה לגרד מחדש את האנשים".
מאה אנשים במפגן אחדות
למרות הירידה בכמות האנשים בצומת, רננה מאוד אופטימית ביחס למגמה הכללית. ומהיציאה לצומת בכל שבוע היא חוזרת עם מסקנות מעניינות ומעודדות. לפעמים זה בא לידי ביטוי בכמות האנשים. "בערב תשעה באב שעבר עשינו פרויקט של מאה במאה – מאה אנשים במאה צמתים. גייסנו רכזים וצוותים ובאמת היה אירוע מטורף", היא מספרת.
השנה, נראה שהמענה היה עדיין גבוה: "גם בחמישי האחרון ניסינו שוב להרים מפגן יותר גדול, להעיר גם את הצמתים ש'נרדמו', ואצלינו היו אתמול מעל 100 איש בצומת, למרות שכל שבוע יש עשרה בערך". לדבריה אותו דבר קרה השבוע גם בעוד כ-25 צמתים בארץ.
"הצומת זה קרנבל. הדבר הכי כיף בעולם"
המסקנות, מלצאת לצומת במפגן אחדות כל שבוע, מאוד מעודדות. "אני ממש מרגישה שבשנה וחצי האחרונות בניגוד למה שאנשים נוטים לומר שהציבור מאוד מפולג ומקוטב, אני מרגישה שהמילה אחדות נהייתה הרבה יותר מיינסטרים. הרבה יותר מדוברת ומקובלת. אנשים אומרים שזה התחיל אחרי השביעי באוקטובר וכולם שוכחים את זה, ואני מרגישה שזה לא נכון".
"אני מרגישה את זה בצומת. בהתחלה כשהיינו עומדים שם היינו מקבלים תגובות רעות מאנשים. היו אומרים לנו מה אתם עושים בשביל אחדות חוץ מלעמוד כאן ולצעוק? פעם היינו מפחדים מפרצופים חמוצים, והיום אנחנו מקבלים צפירות ונשיקות. הצומת זה קרנבל. זה הדבר הכי כיף בעולם. זה מטעין אותך באנרגיה. כולם מדברים על פילוג ושם את פשוט לא מרגישה את זה. כמות מטורפת של פידבק חיובי".
רננה מסבירה שבצומת נהלל יש הזדמנויות מיוחדות. מדובר בצומת שנמצאת קרוב למגדל העמק, ליד מספר קיבוצים וליד היישוב זרזיר. היא מספרת שפוגשים שם הרבה גוונים שונים ומגזרים בציבור הישראלי. "בהתחלה הרגשנו שאנחנו מקבלים הרבה ביקורת, וזה משהו שהשתנה. כמות האנשים ירדה, אבל אנחנו רק יורדים מהאוטו ומקבלים המון פירגונים".
ההשפעה מתרחבת
החיבורים בצומת מובילים לשיתופי פעולה מאוד מעניינים בין קבוצות מאוד שונות באוכלוסייה. "נהיתה קבוצה שהיא פשוט מתוקה, חבורה של משוגעים לדבר. עשינו שנה שעברה בשבועות לימוד משותף של קיבוץ יפעת ומגדל העמק. היה לימוד מדהים והגיעו בערך חמישים-שישים איש, חצי מיפעת וחצי ממגדל העמק". הדבר הזה קרה בגלל היכרות מהצומת: "נוצרים חיבורים מהממים ממש".
היא מסבירה שרואים את ההשפעות גם אם אנשים לא מגיעים: "יש קבוצת וואטסאפ של הצומת שיש בה מעל 100 איש שרובם דוממים – אבל עצם זה שהם שם מראה שהן מגויסים לרעיון, והם מגיבים ועושים לייקים. אנחנו כרכזים לפעמים מתוסכלים על מי שלא מגיע, אבל יש לנו המון קהל שמגויס לרעיון. האדוות של זה מאוד רחבות בסוף".
כשאני שואלת אותה מה גורם להיות להיות כל כך מושקעת בזה, היא משיבה: "זה ממש מחייה. זה משהו שהרחוב צמא אליו. ובאופן כללי אני מאוד מאמינה ב-'במקום להתלונן תעשה'. אני מאמינה שהפתרון יבוא רק בדיבור ורק בחיבור. זה הדרך הכי פשוטה לבוא ולשים את המסר הזה, פשוט לעשות את זה".
סביב מה האחדות?
"אני מרגישה שהמסר שלנו הוא לא לגבי סביב מה מתאחדים אלא על איך. יש מפגשים שהשתתפתי בהם ובהם דיברנו על חזון משותף וייעוד. אבל כשאני עומדת בצומת אני לא מגיעה לזה. אני רוצה להגיד: לכל דעה יש מקום, כל עוד היא נאמרת בכבוד. וזה מה שאני באה להגיד שם".
לסיום, רננה מסבירה שלצורך הבירור ישנן קבוצות ופרויקטים אחרים, שגם בהם היא משתתפת. אבל כאן המטרה שונה. "אנחנו קודם כל אומרים את הכי בסיס: כבוד ושיח ואהבה זה הבסיס לכל מפגש שהוא. ולא בטוח שאנחנו מסכימים על הכל. אבל המסר הוא ההבנה שרוצים להגיע לאחדות, ומוכנים לשמוע ולהקשיב".
כתבה מרתקת קראתי כל מילה והתמלאתי בתקווה! הלוואי שיהיו רק כתבות כאלה