בבוקר ה-7 באוקטובר דודי שובל התעורר לקולות אזעקות באשדוד. כמה מחבריו היו במסיבת הנובה, והוא העביר את הבוקר בניסיון להבין מי מהם בטוח. האמן שצייר עד אז קירות צבעוניים לבתי ספר ולעיריות מצא את עצמו מול מציאות אחרת.
יומיים אחר כך הוא ואשתו יצאו מהבית עם צבעים ומברשות. מה שהתחיל כצורך רגעי הפך לעשייה של ממש. מאז, כמעט שנתיים, הוא מצייר בלי הפסקה. לאחרונה, בחופשה באמסטרדם, הוא נתקל בצלב קרס על אחד הקירות – ושלף צבע. כמה דקות אחר כך, הסמל הנאצי נעלם מתחת לציור החדש שכולו גאווה ישראלית.
בשיחה עם "רגע NEWS" מספר דודי שובל, אמן גרפיטי מאשדוד, על המשמעות החדשה שקיבלה האומנות שלו ועל הבחירה לראות בצבעים דרך להתמודד עם כאב, עם פחד ועם הצורך שלא לשתוק.
מאז ה־7 באוקטובר הכול השתנה
"פעם הייתי מצייר קירות צבעוניים לבתי עסק ולעיריות. מאז ה־7 באוקטובר הכול השתנה. כל ציור הפך לאנדרטה ציבורית. אני מצייר כדי להנציח, כדי לפרוק, וכדי להשפיע". לדבריו, האמנות שהייתה פעם עבודה יומיומית הפכה לכלי התמודדות, גם אישי וגם לאומי. "הייתי מצייר ציורים מחויכים, ופתאום התחלתי לצייר ציורי זיכרון. כל עבודה כזו נולדת מתוך כאב, אבל גם מתוך אהבה למדינה הזאת".
הצגת פוסט זה באינסטגרם
לא נשכח ולא נסלח
הציור הראשון אחרי הטבח, הגיע מתוך צורך לפרוק. “אחרי ה-7 באוקטובר היינו בפחד, הסתגרנו בבית, אני ואשתי. לא ידענו מה לעשות", הוא אומר. "איבדנו חברים, והרגשנו שאנחנו חייבים לפרוק. יומיים אחר כך החלטנו ללכת לצייר. ציירנו יונה, ולצידה כתבנו 'לא נשכח ולא נסלח', פחדנו להיות בחוץ, אבל הרגשנו מין צורך כזה לגרום לזה לקרות". מאז, כמעט כל עבודה שלו קשורה איכשהו למלחמה. "אני מצייר בשביל לזכור", הוא מסביר, "אבל גם כדי להחזיר לאנשים קצת כוח. זה מה שאני יודע לעשות".
חוזרים לבסיס
בשבועות הראשונים של המלחמה הגיעו לדודי המון פניות ממשפחות חטופים ונרצחים, מעיריות ומבתי עסק שביקשו להנציח אנשים שנרצחו. "זה שטף את כל התרבות של האמנות ברחוב. היו יצירות הנצחה בכבישים, בערים, בבתי חולים. בכל מקום".
עם המעבר ללחימה הוא החליט להרחיב את הפעילות ולהקים יוזמה בשם "חוזרים לבסיס" – פרויקט במסגרתו הוא ואמנים נוספים התנדבו לצייר בבסיסי צה"ל ברחבי הארץ. "גייסנו תרומות של צבע, איגדנו אמנים וציירנו קירות ענקיים בבסיסים. זה התחיל מכמה בסיסים והגיע לעוד ועוד. זו הייתה תקופה מטורפת", הוא נזכר.
על אדמת אמסטרדם דודי עושה הסברה
העשייה שהחלה בארץ, המשיכה איתו גם מחוץ לגבולות ישראל. במהלך חופשה זוגית באמסטרדם, שובל ואשתו נתקלו בהפגנה אנטי־ישראלית בכיכר דאם. "זה היה מטורף", הוא מתאר. “תמונות מבוימות של עזתים, שלטים נגד ישראל, צעקות. צילמתי את זה והעלתי לאינסטגרם".
הצגת פוסט זה באינסטגרם
בעקבות הסרטון, עוקבים שלחו לו הודעות, וביניהן תמונות של קירות בצפון אמסטרדם שעליהם צוירו צלבי קרס. "ישר קיבלתי אישור מהאישה", הוא צוחק, "הלכנו, קנינו צבע, והגענו למקום. ציירנו שם ציור חדש שהפך לוויראלי. אנשים ראו את הגרפיטי החדש, התלהבו והסרטון התפוצץ".
לדבריו, זו הייתה הפעם הראשונה שצייר בחו״ל. "קיבלתי פניות גם מברצלונה, גם מלונדון, מכל מיני מקומות. לא חסר איפה ששונאים אותנו. עכשיו אני בודק עם אומים נוספים איך אפשר להתחיל לטפל בזה".
"מאמין שיש עליי שמירה מלמעלה"
אמנם ישראלים הם אמיצים, אבל אתה חושש לצייר בחו"ל?
"באתי מעולם הגרפיטי. אני רגיל לקחת סיכונים, ברור שיש פחד – אתה לא יודע איך יגיבו, מה החוק שם, איך אנשים יקבלו את זה. אבל אני מאמין שיש עליי שמירה מלמעלה, אז אני רגוע".
בזמן שצייר, אנשים עצרו מולו, שאלו שאלות, חלקם הסכימו עם המעשה שלו, אחרים פחות. "היו כאלה שבאו לדבר, היו גם ויכוחים, זה חלק מהעניין", הוא משחזר. לצד זאת היו גם רגעים של אנושיות "הבעלים של הבניין יצא אליי עם קפה ועוגיות", הוא מחייך. "הוא אמר לי 'אני עף עליך', עשה לי עוקב באינסטגרם וישב איתי כמעט שעה. זה היה רגע ממש מרגש".
הסברה-פיטי
עבור שובל, הציור כבר מזמן לא רק אמנות – זו דרך להגיב למציאות. "אני קורא לזה הסברה-פיטי", הוא אומר. "זו הסברה דרך קירות. זה לא משרד ממשלתי, זה אנשים רגילים שמציירים ומדברים עם העולם בשפה שהוא מבין – בתמונות". הוא רואה באמנות הרחוב דרך להילחם באנטישמיות ובשנאה, אבל גם למלא את החללים שהמדינה, לדבריו, לא מצליחה למלא.
"הממשלה לא עושה מספיק", הוא אומר. “אם יוסף חדד לא מקבל תקציב ראוי, אז לי בטח אין מאיפה לבקש. אנחנו עושים את זה כי זו התשוקה שלנו. לא כי מישהו משלם לנו".
"צריך את העם איתי"
עכשיו, כששב לארץ, הוא קורא לציבור לשלוח לו תמונות של כתובות שנאה וצלבי קרס ברחבי הארץ, כדי שיוכל להגיע ולכסות אותן בצבע.
"אני לא יכול לראות שנאה על הקיר ולשתוק, כולם היום באינסטגרם, בפייסבוק – תשלחו לי", הוא מבקש. "אני רוצה להילחם בזה. אנשים שולחים לי תמונות מחו"ל, אבל אני יודע שיש תופעות כאלה גם בישראל – בבית שמש, בירושלים, בצפון. אני צריך את העם איתי, אין לי עיניים בכל מקום".
ואוו!!! כן ירבו אנשים כאלה
איזה יופי!
כל הכבוד לך! ישר כח!
יפה מאוד מרשים ביותר