הליצן הרפואי מניר עוז שנלחם על החיוך של החברים: "אנחנו לא יכולים בלי הומור"

בין מסדרונות בתי החולים, כשאף אדום על פניו, הליצן הרפואי, שולי ויקטור מניר עוז, הפך לקרן אור עבור ניצולי הטבח  ב-7 באוקטובר. כמי שגדל בקיבוץ ניר עוז ומכיר מקרוב את כאב האובדן שהביא עמו השבעה לאוקטובר 2023, הוא יודע שבתוך הצער והכאב הבלתי נתפסים צריך גם מעט הומור ותקווה.

"המשימה שלי היא להזכיר לאנשים שהלב עדיין יודע לצחוק, התפקיד שלי הוא להזכיר שיש גם מקום לנחמה, בתוך כל הכאב", הוא אומר וממשיך בדרכו בין החדרים במחלקת השיקום, מחבק במבט מצחיק את המטופלים ומאפשר לרגעים הקשים להתחלף, ולו לשבריר שנייה, בתחושה של חיים.

רגע לפני פורים, שוחחנו איתו על השינויים במקצוע מאז השבעה באוקטובר ועל הרגעים המשמעותיים שחווה במפגש עם ניצולי הטבח.

שולי, חבר קיבוץ ניר עוז ניצל בנס מהטבח, אך רוב חבריו מהקיבוץ נפלו או נרצחו: "אני מניר עוז במקור אבל כמה חודשים לפני פרוץ המלחמה עברתי התקף לב. בעקבות האירוע שהיתי בתל אביב למשך תקופה וניצלתי מהטבח. הקיבוץ שלנו ספג מכה חזקה, אנשים שהיו קרובים אליי נרצחו, את שירי ביבס למשל שגופתה הוחזרה לא מזמן מהשבי, הכרתי אותה כילדה בת 12 שארגנתי לה את מסיבת בת המצווה שלה. ההורים שלה שנרצחו עזרו לי בהפקה. זה לא קל. מיד אחרי פרוץ המלחמה פגשתי את החיילים ואת הניצולים שהגיעו לבית החולים כליצן".

"כולנו עומדים בפני הרבה דברים מאז השבעה באוקטובר שדורשים מאיתנו לגלות כוחות בעצמנו, הליצן הוא באיזשהו מקום דמות של זר ומוזר, בכוונה, זה הקטע שלו, הוא שונה מכל שאר בני האדם, הוא מתנהג אחרת הוא מתלבש אחרת, הוא מדבר אחרת. כמובן שאחרי השבעה באוקטובר היה לכולנו משבר מאוד גדול עם ה"לא מוכר" וה"לא ידוע", האמון והיכולת לסמוך על עצמנו מול מצבים חדשים ולא ידועים התערער. הליצן קצת בא לרכך את המקום הזה, ההומור במובן מסוים מצליח לרכך את הכאב. כמו מים שמחלחלים, לאט לאט פתאום אתה מצליח לחייך ולצחוק ולתת למטופלים תחושת שליטה ואמון בעצמם. פתאום אתה יכול לשחק עם בן אדם לא מוכר", הוא מספר.

חייל של הומור

הנוף במסדרונות בתי החולים השתנה מהותית מאז האסון הכבד, מחלקת השיקום התמלאה בחיילים וניצולים מהקרבות הקשים. המצב המיוחד זימן לשולי מפגשים יוצאי דופן שהזכירו לו את השליחות שבתפקיד.

"כמה ימים אחרי פרוץ המלחמה, בזמן שעבדתי בסורוקה, פגשתי אישה שבעלה מת לה בידיים בזמן הטבח הנוראי, המחבלים ירו דרך דלת הממ"ד והוא שתת דם במשך 8 שעות, ניסיתי להבין איך נגשים למציאות הכואבת הזו. מה אני עכשיו אספר לה בדיחות? אני אעשה לה קסמים? מה אני אעשה. ניסיתי לחזק אותה, לבקש ממנה סליחה. היא לא ויתרה לי ואמרה לי "תספר לי משהו אופטימי, משהו מהחיים שלך", סיפרתי לה סיפור מצחיק מהילדות שלי והיא התחילה לצחוק", הוא אומר.

"כשיצאתי החוצה בסיום המפגש לא יכולתי שלא לבכות, הבנתי שאם אני מצליח להצחיק אנשים ברגעים כל כך קשים כנראה שזו השליחות שלי. זו התרומה שלי. הרבה פעמים העצב הוא הטריגר להעלות את המורל, כל כך עצוב וכל כך קשה שאין ברירה, חייבים לצחוק. אני חייל של הומור, לא הייתי ביחידה קרבית, המלחמה שלי היא בשדה הזה של ההומור. אנחנו לא יכולים בלי הומור, גם לניצולים יש הומור שחור וכל מיני דברים כאלה".

המילים קטנות ביחס לכל מה שחווינו שם

התייחסת לשיתופים הקשים של הניצולים, איך מגיבים לסיפורים מהטבח?

"אני חושב שכולנו בחוויה הזו שאחרי השבעה באוקטובר אין מה להגיד, המילים פשוט קטנות על כל מה שחווינו שם… קשה… אין מילים שמצליחות לסכם את זה. מה תגיד על השאלות הגדולות ששאלו שם? מה תגיד מול הכאב הגדול שהיה שם, שממשיך והולך איתנו כל הזמן? אבל דווקא כל היופי בליצנות הוא שזו אומנות לא מילולית. ליצנים יכולים לשחק בלי מילים. יכולים להצחיק ולצחוק בלי מילים. לגעת ברגש ולשמח או להכיל אנשים במקום של העצב בלי לומר דבר. הרגשתי תמיד ובטח מאז פרוץ המלחמה שזה אחד הכלים החזקים שאני יכול להגיב בעזרתו. דווקא להגיב על דברים בלי לדבר, בלי הצורך לשכנע, להיות צודק ולהיות חכם, להבין או לא להבין, להסכים או לא".

"לראות בן אדם עצוב ולהצליח להביא לו קצת נחמה וקצת צחוק זה דבר שנותן לי המון כוח. אנשים נותנים לך אהבה, כל בן אדם רוצה להצחיק, אני עושה את זה כי זה נותן לי גם כוח בחזרה. אני פה במשבר, אנשים שאני אוהב נהרגו, נרצחו… ופתאום אנשים אומרים לי בצחוק שלהם "שמע אנחנו אוהבים אותך, יש לך מקום". דווקא בטיפול אני מוצא נחת ושקט. המפגש עם המוות ועם הקושי בצורה כל כך גולמית מזכיר לי כל פעם מחדש שכל רגע שיש לנו לחיות הוא רגע טוב. רגע שלא כולם זוכים לו".

"אני מקווה שהקיבוץ יבנה בקרוב, רוב החברים הקרובים שלי מהקיבוץ נרצחו בטבח אבל אני מקווה שנצליח לשקם את החיים שם, שיגיעו עוד תושבים ושנראה לחמאס שהנה רציתם להרוג אותנו ואנחנו עדיין כאן. זאת הנקמה שלנו", שולי אומר. "בסוף איכשהו לראות את עם ישראל ברגעים הקשים שלו מתאחד ואנשים דווקא במקומות הכי כואבים שאנחנו מגיעים אליהם עובדים ביחד ושמחים ביחד ומוצאים נחמה ביחד, גם לנו זה עושה מאוד טוב. אנחנו עם חזק ואנחנו נצמח ונמשיך הלאה. העשייה, היכולת להמשיך הלאה לקום כל בוקר לעבודה, זו התקומה שלנו".