האיש שחילק לאלפי ילדים אופניים במתנה: "כיף לעשות דברים טובים"

לא בטוח שאתם מכירים את השם שלו, אבל אסף הינוך מוביל מזה ארבע שנים את מיזם “אופניים של מזל”. הוא משפץ אופניים שנזרקו עקב חוסר בשימוש ומעביר אותן לילדים – והכל בהתנדבות מלאה. אחרי ה-7 באוקטובר חילק המיזם מאות זוגות לילדים מפונים מהדרום ומהצפון.

בראיון מיוחד עם "רגע NEWS", סיפר אסף על הרעיון מאחורי היוזמה, ועל הימים הראשונים של המלחמה מעיני המתנדבים.

סבתא מזל

בתחילת השיחה, סיפר אסף על הרעיון מאחורי היוזמה והקשר לסיפור המשפחתי של הינוך ולדמותה של סבתו, מזל, שעל שמה נקרא המיזם.

“גדלתי בבית שאמא שלי נפטרה בגיל צעיר, אבא שלי נשאר לעבוד באילת, ואני עברתי ללמוד בפנימייה הצבאית בחיפה יחד עם אחי הגדול”. לדבריו, מי ששימשו עבורם עוגן מרכזי היו סבתו ודודתו: “סבתא, עד כמה שהיא יכלה, הייתה הבית שהיינו חוזרים אליו. היא הייתה ראש השבט, והרבה ממי שאנחנו – אנחנו חייבים לה”.

אחרי מותה לפני כמה שנים, הוא מספר, התקשה להשלים עם כך שהאירוע יחלוף בלי משמעות: “בער לי שהיא נפטרה וזהו, והרגשתי שצריך לעשות עם זה משהו, שיזכרו אותה”. החיבור בין האובדן לבין הרעיון הוליד את השם והכיוון: “כשזה התחבר לי עם כל נושא האופניים אמרתי – רגע, נעשה את זה יחד”. בתמיכת העירייה הפכה היוזמה ל“אופניים של מזל”, והינוך מדגיש כי העשייה עצמה משקפת את הערכים שעליהם גדל: “הסבתא שלי גידלה אותנו לעשות טוב וליהנות מעשייתו. אתה מגלה כמה שזה ממלא אותך, לא פחות ממה שאתה ממלא אחרים”.

"זה אחד הדברים המרגשים ביותר שעשיתי בחיי"

אירועי 7 באוקטובר תפסו את הינוך כשהוא בן חמישים, משוחרר ממילואים, אך זמן קצר לאחר מכן חזר לשירות במסגרת גדודי מילואים ותיקים. “הגדוד שלי מורכב ממילואימניקים בני חמישים פלוס”, הוא מספר, ומתאר מפגש שהוא בעיניו "מיקרו קוסמוס של החברה הישראלית".

במקביל, כבר בימים הראשונים לאחר הטבח, הוא ושגיב חיפשו דרך לתרום. “תוך יום-יום וחצי כבר התחילו להגיע מפונים ראשונים מהעוטף לגעש ולשפיים”. בהמשך התרחב הפינוי גם לערי הדרום – שדרות, אשקלון, נתיבות ואופקים – ובהמשך גם לצפון, עם משפחות שפוזרו בבתי מלון ואכסניות בהרצליה, תל אביב, חופי הכנרת ואזורים נוספים. “אמרנו לעצמנו: יש המון ילדים שנעקרו מאתמול למחר מהבית, ואם יש משהו בעולם שלנו – זה אופניים”.

בתוך ימים החלו לאסוף כמעט מדי יום זוגות אופניים, באמצעות פרסומים בקבוצות וואטסאפ ופייסבוק עירוניות ובקבוצות רוכבים, לצד תרומות מבניינים שלמים. “יש בניינים שתרמו לנו חמישים זוגות אופניים” ומוסיף כי גם חברים מהעבודה סייעו בהעמסה באמצעות משאיות. לדבריו, הם עבדו לילות שלמים, ויצאו פעמיים-שלוש בשבוע לנקודות פינוי שונות בשפיים, בגעש, סביב הכנרת, בחופי תל אביב והרצליה, במתחם המכביה, באזור ים המלח ובמוקדים נוספים.

“בדרך כלל אתה מוצא איש קשר בקהילה, שואל כמה ילדים יש ואיזה גילאים, מתקן מהר מה שאפשר, מעמיס ויוצא”. החוויה, לדבריו, הייתה יוצאת דופן גם עבורו: “זה אחד הדברים המרגשים ביותר שעשיתי בחיי – לראות אנשים שבורים לחלוטין, ופתאום להביא אופניים לילדים שלהם”. הוא מעריך כי במהלך חודשי המלחמה הראשונים חולקו למעלה מ-700 זוגות אופניים, ומגדיר את התקופה כ“אחת הנקודות המרכזיות” בתולדות המיזם.

“שם נפל לי האסימון"

על השאלה האחרונה, האם יש מפגש אחד שחקוק בו במיוחד, הינוך מתקשה לבחור. “יש מיליון סיפורים”, ואז מספר על רגע אחד מתחילת המלחמה.

לדבריו, אישה התקשרה אליו מראשון לציון וסיפרה שבמקור היא מאשקלון, אך פונתה עם שני בניה לבית הוריה בעיר. היא ביקשה עזרה באופניים. “קבענו לה להגיע למיזם”, הוא מספר, “ובחניה אמרתי לה: רק תשימי לב, אין לנו ממ״ד, אז נבחר להם אופניים, נעמיס ותיסעו”. התגובה שלה תפסה אותו לא מוכן: “היא אומרת לי: תגיד אתה ילד? יש לכם פה דקה וחצי. דקה וחצי אנחנו עושים הלוך-חזור באשקלון ועוד יישאר לנו זמן”.

שם, לדבריו, נפל האסימון. “בראשון דקה וחצי זה לא לשמוע שריקה ואז בום. ואז אתה מבין את הפערים בין האוכלוסיות שאתה עוזר להן. זה מאוד מסדר לך איפה זה נמצא”.

מפגש אחר שנחרט בו התרחש סביב הכנרת, שם חילקו עשרות זוגות אופניים לילדים שפונו עם משפחותיהם. “אתה מגיע, פורק מהאוטו 20-25 זוגות לילדים קטנים. האמהות נשארו לשמור עליהם בכפרי נופש, הכול צפוף ולחוץ”. לדבריו, כל ילד נקרא בשמו, עם פתק שהוכן מראש, ולקח את האופניים שלו.

“כולם יוצאים שמחים, רצים, נוסעים, נופלים, קמים – מבסוטים”, הוא אומר, ומתאר גם את ההקלה שראה אצל ההורים: “אתה רואה את האמהות פתאום קצת נושמות אחרי תקופה ארוכה שהכול קשה”. הינוך מדגיש שהוא לא מייחס לעצמו יותר מדי: “זה משהו קטן שלנו שהצלחנו לעשות”, אבל מוסיף: “אני רוצה להאמין שזה עשה טוב לאנשים שפגשנו, שנגענו בהם”. הוא מסכם, ומוסיף בפשטות: “זה כיף. זה כיף לעשות דברים טובים”.

"הכסף מול העשייה – בטל בשישים"

אסף מסביר את הבחירה לעסוק דווקא בחלוקת באופניים: “אתה עובר ברחוב ורואה שקים של בגדים זרוקים, כשיש מיליון אנשים אחרים שאין להם. אתה לא יכול לחיות עם זה”. לדבריו, בעוד שבתחום הבגדים קיימות נקודות איסוף מסודרות של העירייה ועמותות, עולם האופניים והגלגלים נותר מאחור. “האופניים פשוט התחברו לי. יש לי ידיים טובות, וזה התחבר לאותה עשייה”.

הינוך מדגיש כי הפעילות אינה מוגבלת רק לאופניים: “קורקינטים, בימבות, עגלות – כל התחום הזה. כשאתה נכנס לחדר אופניים בבניין, הכול זרוק אחד על השני, מאובק ונשכח”. לדבריו, המתנדבים מבצעים מיון קפדני: “אנחנו בוחרים מה ראוי לילדים, כי אנחנו רוצים לתת להם משהו שישמח אותם, לא ערמת חלודה”.

על שאלת המימון והיכולת להחזיק את הפעילות לאורך זמן, הינוך מבהיר כי “המרכיב המרכזי זה קודם כל התשתית שהעירייה נתנה. אנחנו לא מקבלים תקציבים משום מקום, ובגדול גם מסתדרים בלי תקציבים”. התקציב היחיד, הוא מדגיש, הוא ההשקעה העירונית בתשתיות – מחסן גדול, שטחי אחסון ומקום לקבלת משפחות.

את התחזוקה השוטפת פותרים, לדבריו, דרך היקף האיסוף עצמו: “אנחנו אוספים המון אופניים, אז אם חסר חלק – אתה עושה משניים אחד”. לצד זאת יש גם תרומות נקודתיות: הינוך מציין יבואן פנימיות לאופניים ש“כבר פעמיים הפתיע אותי ממשאית שזרקה פה קרטונים של פנימיות”, ציוד שמאפשר להמשיך את הפעילות. עלויות נוספות, כמו כלי עבודה, מכוסות לדבריו מכיסם של המתנדבים: “אין לנו הרבה עלויות, וכשצריך – אנחנו קונים מכספנו. זה לא באמת סיפור יקר”.

הינוך מסביר כי בעיניו השאלה הכלכלית משנית לעצם העשייה: “בסוף אתה מייצר משהו לאחרים, אז זה די בטל בשישים כשאתה רוצה לעשות טוב”. הוא מוסיף כי הניסיון שצבר בהתנדבות לאורך השנים חיזק אצלו את ההבנה ש“די בקלות מרימים כזה דבר עם רצון ויכולת".

בהמשך הוא מסמן גם יעד קדימה: “ל-2026 שמתי לי יעד לפתוח עוד שלושה-ארבעה סניפים בארץ”, ומספר על שיחות שהוא מנהל עם גורמים בשדרות ובמודיעין. “בכל עיר יש היום קבוצות רכיבה, וכולם רוצים לעשות טוב”, הוא אומר, ומוסיף בתפיסת העולם שמנחה אותו: “לכל אחד יש מקום שהוא יכול גם לעשות טוב למען לאחר, וגם להרוויח לעצמו מתוך זה".

"אני מקווה שתדבר איתי עוד שנה ויהיו עוד כמה סניפים כאלה שיעזרו לעוד הרבה ילדים וילדות שאין להם אופניים”.