בסטורי שפרסמה כתבה הערב (ה') שורדת השבי אמילי דמארי: “היום זה הלילה הראשון מאז 10/7 שאשן בבית משלי. זה הגשמת משהו משלך. זה לגעת למקום הפרטי והנוח שלך. וזה משהו שהיה הכי חסר לי בעולם. תודה לה' יתברך".
הפעם האחרונה שבה ישנה בבית הייתה בלילה שלפני מתקפת ה-7 באוקטובר, כשהייתה בת 27, בכפר עזה. למחרת, נורתה ונחטפה על ידי מחבלי חמאס, ושוחררה לאחר 471 ימים בשבי.
"חיבוק של בית"
סיפורה של אמילי הפך לשם נרדף לתעוזה וגבורה. היא נחטפה כשהיא פצועה, הועברה בין בתים ומנהרות, איבדה שתי אצבעות, עברה ניתוח ללא הרדמה בעזה, ורק אחרי יותר משנה שוחררה – כשהיא מחייכת, מנופפת ביד חבושה וזכתה להכרה לאומית ובינלאומית. היא הדליקה משואה ביום העצמאות, שוחחה עם קהילות יהודיות בארץ ובעולם והפכה לדמות מובילה בקריאה לשחרור כל החטופים.
הפעם הפוסט שלה לא עסק בנאומים או בסמלים. הוא התרכז בשבריר קטן – במקום הכי אישי: הבית. היא כותבת על "הגשמת משהו משלך" ומזכירה לכולנו שהחירות האמיתית היא לא רק החזרה הפיזית, אלא היכולת לשוב לעצמך.
הילדה מהשכונה – שחזרה הביתה
אמילי, בת כפר עזה, גדלה בצל הטילים והאזעקות, אך תמיד תיארה עצמה כאדם שמח, מלא חיים, "קפיץ", כמו שכינו אותה חבריה. בריאיון לתכנית עובדה סיפרה כי בשבי כינו אותה "סג'עיה" – גיבורה, ו"ג'ון סינה". היא התמודדה שם עם השפלות, רעב, פחד – ועדיין דאגה לחטופות אחרות יותר מלעצמה. אחרי שובה, היא הפכה לסמל של חוסן ישראלי.
הסטורי של אמילי מסתיים במילים “תודה לה׳ יתברך” ובאייקון של ידיים מורמות. אחרי כל מה שעברה, היא בוחרת בהודיה כמי שיודעת מה זה לא לישון בבית.
