סיפורה של אמילי דמארי, שורדת השבי שחזרה לאחר יותר משנה בידי חמאס, נחשף לראשונה הערב (ש') בסרטו של יגאל מוסקו ששודר בחדשות 12. עדות כנה ומלאת עוצמה של הצעירה הישראלית, שהחזיקה מעמד באפלה – ונותרה זקופה בכל מצב.
אמילי דיברה על הכול. על רגע החטיפה מהקיבוץ, על הרגעים הראשונים של פחד מוחלט, על האינסטינקט המיידי להיאבק – לא רק על חייה, אלא גם על שלמותה הנפשית. בתוך התנאים הבלתי אפשריים של השבי, היא גילתה בתוכה תעצומות שהפתיעו גם אותה.
כשאמלי דמארי בירכה הגומל:
לב אחד בתוך החושך: רומי, גלי וזיוי
במרכז העדות של אמילי עמד הקשר המיוחד עם רומי גונן – חברתה לשבי, ששהתה לצידה במשך שנה וחודשיים. הן הפכו ליחידה אחת, לנחמה זו של זו. גם הגעגועים לגלי וזיוי ברמן, שנחטפו יחד איתה ועדיין לא שבו, היו נוכחים לאורך כל הריאיון. כאבה גלוי, פתוח – אך לא מיואש. "הם עדיין שם", היא אומרת בכאב.
בבוקר החטיפה, אמילי הרגישה שמשהו לא רגיל. היא שלחה הודעה לגלי שיבוא אליה. כשנכנסו המחבלים, היא הספיקה ללחוש "שמע ישראל", ואז נורתה בידה. הכלבה שלה, צ'וצ'ה, נורתה מיד אחר כך. המחבלים גררו אותה, את גלי וזיוי החוצה – והכניסו אותם לרכב שלה. כשהתעוררה, מצאה את עצמה בבית עם ילדים ומשפחה מקומית. פגשה שם את הגר ברודץ' ואביגיל עידן. לאחר כמה שעות נלקחה לשיפא, שם עברה ניתוח. רופא של החמאס הרדים אותה ואמר לה אחרי הניתוח שאין לה שתי אצבעות. היא ענתה: "סבבה – אני חטופה בעזה, מה כבר יותר גרוע".
"אם אני פה – לא ירימו עלינו את היד"
באחד הרגעים הדרמטיים בעדותה, משחזרת אמילי תקרית שבה דחף אחד החוטפים חטופה אחרת. היא, שכבר איבדה אצבעות בניתוח מאולתר, לא היססה: התפרצה עליו, דחפה אותו, איימה בצעקה שתחשוף את מיקומם – ודרשה שיועברו לבית אחר. “אני אמות? אז אני לא אהיה בשבי. תודה רבה”, אמרה אז לעצמה. “אבל כל עוד אני פה – לא ירימו עלינו את היד".
חמאס קראו לה "סג'עיה" – גיבורה, ובהמשך "ג’ון סינה". היא מספרת שלא הפסיקה לשאול שאלות על חייהם, כולל איך הם בונים מנהרות וכמה הם מרוויחים – עד שכינו אותה "פודולי", סקרנית. אפילו הרגע שבו בחרה את בגדי השחרור היה סמלי. כשהחמאס נתנו לה קפוצ’ון אדום, היא סירבה: “אני לא יוצאת לעיני כל העולם באדום. איך זה ייראה?” – כי גם כשהיא מרוסקת – היא אמילי, והיא שולטת בתמונה.
כשאמילי דמארי קיבלה מתנה יוצאת דופן:
"השם רצה שכך יהיה"
רק לאחרונה עברה ניתוח נוסף בשיבא, להסרת רסיס שנותר תקוע בגופה מאז בוקר ה-7 באוקטובר. “אני רוצה אותו למזכרת”, אמרה לרופא. זו אותה אמילי שזוכרת כל פרט – גם מה שלא נאמר. היא ידעה שאביה, חולה אלצהיימר, לא באמת ידע שהיא בשבי – “והשם רצה שכך יהיה, שלא יחווה את זה”.
תגובות הצופים ברשתות החברתיות לא איחרו להגיע, ובצדק. אמילי, כך עולה מכל שורה, הצליחה לגעת בלבבות רבים לא רק כקורבן, אלא כמודל לאישה צעירה עם גב זקוף, עיניים פתוחות לרווחה ונשמה שאינה מתכופפת בפני אף אחד. יש מי שכינו אותה "זן נדיר", אחרים כתבו פשוט "אלופה". רבים סיפרו שצפו בראיון בהשתאות, לא מצליחים לעכל את השקט שבו היא מספרת על מה שאחרים לא היו שורדים.
"ארגיש שחזרתי רק כשישחררו את כולם"
"את גיבורת על", כתבו לה. "מלכה", "מטורפת בעוצמה", "נדירה". וכמעט כל מי שצפה, הרגיש, בסופו של דבר, אותו דבר: שיש משהו בלתי ניתן להסברה ביכולת של אמילי דמארי להפוך את החשכה הגדולה ביותר – לקול בהיר ואמיץ שדורש דבר אחד בלבד: עד שהיא לא תראה את החברים שעוד נותרו מאחור חוזרים הביתה, גם היא עצמה לא תוכל באמת לשוב.
