בסטורי שפרסמה כתבה הערב (ה') שורדת השבי אמילי דמארי: “היום זה הלילה הראשון מאז 10/7 שאשן בבית משלי. זה הגשמת משהו משלך. זה לגעת למקום הפרטי והנוח שלך. וזה משהו שהיה הכי חסר לי בעולם. תודה לה' יתברך".
הפעם האחרונה שבה ישנה בבית הייתה בלילה שלפני מתקפת ה-7 באוקטובר, כשהייתה בת 27, בכפר עזה. למחרת, נורתה ונחטפה על ידי מחבלי חמאס, ושוחררה לאחר 471 ימים בשבי.

"חיבוק של בית"
סיפורה של אמילי הפך לשם נרדף לתעוזה וגבורה. היא נחטפה כשהיא פצועה, הועברה בין בתים ומנהרות, איבדה שתי אצבעות, עברה ניתוח ללא הרדמה בעזה, ורק אחרי יותר משנה שוחררה – כשהיא מחייכת, מנופפת ביד חבושה וזכתה להכרה לאומית ובינלאומית. היא הדליקה משואה ביום העצמאות, שוחחה עם קהילות יהודיות בארץ ובעולם והפכה לדמות מובילה בקריאה לשחרור כל החטופים.
עוד באותו הנושא
- איזה איש! חבר הכנסת אליסף פרץ, בנה של מרים פרץ, כתב לשכניו מכתב אישי ובו התנצל על אי הנוחות שנגרמת להם בעקבות ההפגנות ליד ביתו: "שכנים יקרים, בימים האחרונים מתקיימות הפגנות בסמוך לביתי, ואני מבקש להתנצל בפניכם על אי הנוחות, ההפרעה לשגרת החיים ועוגמת הנפש שנגרמת לכם ולבני משפחותיכם"
- מרגש! השחקנית והדוגמנית מאיה ורטהיימר, אשתו של סגן ראש עיריית תל אביב אסף זמיר, חשפה כי השניים מצפים לבן שלישי: "לפני 40 ימים ראיתי סטורי על סגולה להדליק נר לרחל אימנו במשך 40 ימים, וכך החלטתי לעשות – להדליק נר במשך 40 ימים, להתפלל ולבקש כל יום את אותה הבקשה. לקחתי על עצמי לעלות לקברה אם זה יתגשם, וברוך השם – מה שביקשתי קרה"
- חובת צפייה! פוליטיקאי עיראקי בשם פאיק א-שייח׳, במונולוג תמיכה ביהודים ובמדינת ישראל
- איזה קינג! לי קרן, תסריטאי ושחקן יהודי בריטי שהיה מועמד לאוסקר על כתיבת "בוראט 2", הגיע לישראל כשלושה שבועות אחרי 7 באוקטובר כדי לתעד את הזוועות בעוטף – והחליט לעלות לארץ: "במהלך המלחמה עם איראן הייתה התרעה בטלפון שלי, התרעת הטילים של פיקוד העורף, בלונדון. והאינסטינקט הראשון שלי היה שאני רוצה להיות בישראל, יחד עם כולם שחווים את ההפצצות. ואז ידעתי שזה נגמר בשבילי", סיפר בריאיון לערוץ 12
הפעם הפוסט שלה לא עסק בנאומים או בסמלים. הוא התרכז בשבריר קטן – במקום הכי אישי: הבית. היא כותבת על "הגשמת משהו משלך" ומזכירה לכולנו שהחירות האמיתית היא לא רק החזרה הפיזית, אלא היכולת לשוב לעצמך.

הילדה מהשכונה – שחזרה הביתה
אמילי, בת כפר עזה, גדלה בצל הטילים והאזעקות, אך תמיד תיארה עצמה כאדם שמח, מלא חיים, "קפיץ", כמו שכינו אותה חבריה. בריאיון לתכנית עובדה סיפרה כי בשבי כינו אותה "סג'עיה" – גיבורה, ו"ג'ון סינה". היא התמודדה שם עם השפלות, רעב, פחד – ועדיין דאגה לחטופות אחרות יותר מלעצמה. אחרי שובה, היא הפכה לסמל של חוסן ישראלי.
הסטורי של אמילי מסתיים במילים “תודה לה׳ יתברך” ובאייקון של ידיים מורמות. אחרי כל מה שעברה, היא בוחרת בהודיה כמי שיודעת מה זה לא לישון בבית.