חודש לפני קום המדינה יצאה מלב ירושלים שיירה של רופאים ואחיות בדרכם אל בית החולים הדסה שבהר הצופים – מובלעת מבודדת של שליטה ישראלית בלב השטח הירדני. מטרתם הייתה להעביר ציוד רפואי ולהחליף את הצוות המשובץ במקום.
אך כשעברו דרך שכונת שייח ג'ראח, נפתחה לעברם אש תופת. הבריטים עמדו מנגד במשך שעות, וההמון הפרוע השתולל. 78 אנשי צוות – רופאים, אחיות ונהגים – נרצחו באכזריות, חלק מהגופות לא נמצאו עד היום. האירוע נכנס להיסטוריה כ"טבח שיירת הדסה".
הבריחו נשק מוסתר במשוריינים
שבועיים לאחר הכרזת המדינה, הרובע היהודי נפל, בתי הכנסת פוצצו, והיהודים גורשו מעירם. רק נקודה אחת נותרה בידי ישראל – הר הצופים. אך הסכמי שביתת הנשק אסרו על ישראל להציב בו כוחות צבא או נשק.
וכך, במשך 19 שנים, נותר ההר מבודד ומנותק מירושלים, עד שמלחמת ששת הימים שינתה את פני ההיסטוריה.
מה שלא נודע אז – נחשף רק בדיעבד: יחידה סודית בשם "מצוף 247" פעלה כל אותה תקופה בהר הצופים, בתחפושת של שוטרים ואנשי מנהלה. הם הבריחו נשק מוסתר במשוריינים, התחבאו מאחורי מושבים כפולים, כינו את עצמם "נערי המלך" ואת מפקדם "מלך ההר", והצליחו להחזיק עמדות תצפית ולשמר נוכחות ישראלית, בניגוד לכל הסיכויים.
אגדה מודיעינית
היחידה, שהפכה לאגדה מודיעינית, הייתה ערוכה ליום שבו תפרוץ הלחימה – והיא אכן הגיבה בירי ממוקד ועצמאי עם פתיחת הקרבות ב־1967. עדויות נדירות של לוחמים חושפות את הסיפור המלא: משיירת המוות – ועד הדלקת חנוכייה סמלית על גג בניין רוזנבלום. סמל קטן של תקווה, בלב מצור ארוך.
בסופו של דבר, כשהצנחנים פרצו לעיר העתיקה – היו אלה אנשי מצוף, הדור ההמשך לשיירת הדסה, ששמרו את השער פתוח. 19 שנות המתנה הסתיימו – וההר חזר לעם ישראל.
