ביום ירושלים, מציינת מדינת ישראל את איחוד הבירה – ב-7 ביוני 1967, כ"ח באייר תשכ"ז. קרב היסטורי שבמהלכו הצליח צה"ל להשתלט על כל חלקי העיר – כולל מזרחה והעיר העתיקה – לאחר קרבות עזים מול הלגיון הירדני. השנה נציין בתאריך הלועזי של יום ירושלים, גם את יום הקמת צה"ל.
לכבוד המאורע המאוחד, ביקשתי לראיין את ישראל הראל, שהיה אז לוחם מילואים בצנחנים. ישראל לא שיער שהקרב הזה ישנה את חייו מן הקצה אל הקצה.
מילואימניק ואב צעיר
ישראל הראל, היום בן 87, הוא עיתונאי ופובליציסט. הקים את מועצת יש"ע ואת כתב העת "נקודה". הוא גם מי שעמד מאחורי הקמת "המכון לאסטרטגיה ציונית". במשך יותר מ-35 שנה מפרסם טורי דעה קבועים בעיתון "הארץ".
ישראל, שורד שואה, עלה לישראל עם משפחתו בשנת 1948. עם גיוסו לצה"ל התנדב ליחידת הצנחנים. במלחמת ששת הימים כבר היה לוחם מילואים, נשוי ואב לילד בן 3, בעוד אשתו נמצאת בחודש התשיעי להריונה: "טלפונים לא היו אז. רק לפרוטקציונרים ועשירים ביותר היו טלפונים בבית כך שגם לא יכולתי לדעת מה עובר על אשתי", הוא מספר.
ישראל דאג לשלום משפחתו וביקש מאשתו לעבור יחד עם בנו לבית הוריה בירושלים – מחשש שהמצרים יפציצו את אזור גוש דן. באותם ימים שרר מתח כבד ברחבי המדינה, ותחושת איום ממשי על קיומה.
"הייתה תעמולה מארצות ערב שהולכים להשליך את היהודים לים. זו הייתה אווירה קשה. חשבנו איך מגנים על הקיום ממש. כל העולם הבטיח אז לעזור לנו – כולל האמריקאים, והם התכחשו לזה. האווירה לא הייתה שמחה, אבל ברגע שאתה ביחד עם חברים שהתאמנת איתם אז המורל הוא אחר מאשר בקרב האזרחים".
אכזבה על סיני והפתעה בירושלים
יחידתו של ישראל התאמנה במשך שבועות לצניחה בסיני – יעד מרכזי של מדינת ישראל, בעקבות סגירת מצרי טיראן והוצאת כוח האו"ם מהאזור. אך לאחר שצה"ל ביצע את "מבצע מוקד" והשמיד את חיל האוויר המצרי, שונו התוכניות: "חשבנו שנהיה חיל מצב או שאנחנו נשמור על ירושלים הקטנה המגודרת מפני פלישה של הצבא הירדני. ממש היינו מאוכזבים שאנחנו לא נצנח בסיני – לזה התכוננו".
לוחמי הגדוד עלו על אוטובוסים בדרך לירושלים, שנמצאה תחת הפגזה מתמשכת. באחת הפעמים, שהו בקרבת בית הוריה של אשתו – אך ישראל לא העז לגשת: "לא העזתי לעשות את זה, וגם לא ביקשתי מהמפקדים שלי רשות, בכלל לא חשבתי על זה, כלומר חשבתי על זה – אבל הבנתי שזה לא שייך. אנחנו במלחמה".
בלילה, במהלך התנועה לכיוון הגבול, נפגע התאג"ד מפגיעה ישירה של הפגזות. הרופא ורוב החובשים נפצעו: "פינינו את הפצועים לבית חולים 'ביקור חולים'. הגדוד היה מופגז ולמעשה לא כשיר להתקדם במשך זמן מסוים".
באותו הרגע, ולראשונה מאז תחילת הקרבות, ישראל ניצל את הפוגת הקרב כדי לקפוץ לבקר את משפחתו: "המרחק מביקור חולים לבית שאשתי הייתה היה כמה מאות מטר בלבד. דפקתי בדלת ונכנסתי, כולם נדהמו לראות אותי. אני לא ראיתי שהבגדים שלי היו מוכתמים בדם. זה המחיש להם שבאמת המלחמה היא נוראית, כמו שהשמועות הלכו".
לחימה בשטח בנוי
ישראל והגדוד שלו הוסבו למשימה חדשה – חדירה לעיר המזרחית.
"לחמנו כל היום בדרך בשטח בנוי. מלחמה בשטח בנוי היא הלחימה הכי קשה. אתה נכנס לכל בית, מכל מקום צולפים עליך. לא היו לנו מפות ולא היו תצלומי אוויר עדכניים – המפקדים שלנו אפילו לא הספיקו לעיין בהם".
אחת ממטרות הקרב הייתה הר הצופים – שהיה מובלעת בשליטה ישראלית: "המטרה הייתה להתחבר להר הצופים ולא לתת לירדנים להשמיד אותו. אבל באותו לילה הייתה ישיבת ממשלה, ובעקבות הלחץ של שרים הבינו שזאת הזדמנות גם לשחרר את הכותל והר הבית".
בעקבות זאת, חלק מהכוחות הופנו לקרב גבעת התחמושת, וגדודו של ישראל נשלח לכיוון הר הבית.
"הר הבית בידינו"
עם עלות השחר, נעו ישראל וחבריו לכיוון שער האריות: "כשהיינו קרובים להר הבית התחלנו להרגיש התרגשות מיוחדת שאנחנו עושים היסטוריה. ואז שמענו את מוטה גור, מפקד החטיבה, צועק בקשר: הר הבית בידינו, הר הבית בידינו. עוד לא תפסנו את עומק המעמד ההיסטורי".
קצת לאחר מכן, הגיעו להר הבית שר הביטחון משה דיין וצמרת המדינה: "החברים שלי שהגיעו לפנינו, הניפו את דגל ישראל מעל כיפת הסלע. כאשר משה דיין הגיע לשם – הוא אמר להם להוריד אותו. והייתה אכזבה מאוד גדולה. לדעתי זה גרם לבכייה לדורות".
לאחר שהייה קצרה בהר, המשיך הגדוד לטהר את העיר העתיקה – עד שער שכם.
נקודת המפנה
יום וחצי בסך הכל נמשכה הלחימה בקרבות בירושלים. יום וחצי שבהם מהכוח שבו לחם ישראל נפלו 98 לוחמים ונפצעו כ-500 בדרגות פציעה שונות.
"אתה מחליף רגשות, אתה לא מספיק לעכל דבר אחד ופתאום צריך לעכל דבר אחר", מתאר ישראל.
"אני יכול להגיד לך שהייתי בשמיים והרגשתי היסטוריה והכול, אבל בגלל האירועים הדחופים, בגלל האנשים שנפלו לידי, בגלל הסכנות האישיות שהייתי בהן, המימד ההיסטורי העמוק יותר התברר אחר כך, לא באותו רגע. כל מה שעובר עליך, אתה דואג לאישה בבית, לחברים הכי טובים שלך, שהייתי איתם שנים ונהרגו, וכל הדברים מאוד מעורבבים", מוסיף.
לקרבות בירושלים הייתה השפעה מכרעת על המשך חייו של ישראל: "אשתי ילדה בסוף בערב שבועות. קראנו לבת שנולדה לנו ניצנית, כי אמרנו 'ניצני גאולה הגיע'. אז כבר התחלנו לתפוס את ממדי הרגע ההיסטורי. הקרבות בירושלים היו נקודת המפנה בחיי. חשבתי שאני אהיה אקדמאי. ואז החלטתי שצריך לעשות – ליישב את ירושלים ואת יהודה ושומרון".
"צריכים להילחם לעד על הבית שלנו"
השנה נציין בתאריך הלועזי של יום ירושלים, גם את יום הקמת צה"ל – 26 במאי.
כשאני שואלת את ישראל מה המסר שלו לחיילים של היום, הוא עונה בענווה: "אני חושב שהחיילים היום הם חיילים מצוינים לא פחות מאיתנו, עם תחושת שליחות לא פחות מאיתנו. אני מקווה גם שהם מבינים שגורל המדינה נתון בידיהם. הדבר הכי חשוב שחייל היום צריך זה אורך רוח, שלא יתישו אותו. לא הוויכוחים מבפנים ולא מלחמות ההתשה של האויב".
ולבסוף, הוא מסכם באמירה חדה: "הואיל ואנחנו מיעוט כאן, אנחנו צריכים להילחם לעד על הבית שלנו, ולהיות תמיד מוכנים למלחמה".
