טל שהם, שהיה שבוי במשך 505 ימים בידי חמאס, וחזר הביתה לפני כשלושה שבועות, שיתף בריאיון ראשון לערוץ 'Fox News' האמריקני, על החוויות הקשות שעבר. טל סיפר על החיים בתנאים בלתי אפשריים – כמעט ללא אוויר לנשימה, ללא אור, ובחדר בגודל של חמישה מטרים וחצי, אותו חלק עם שלושה חטופים נוספים.
שהם זוכר כל פרט מימי השבי, וסיפר את סיפורו למען שני חבריו לשבי, אביתר דוד וגיא גלבוע דלאל. "כמו שמישהו יוצא מהרחם לחיים, כך יצאתי מהמנהרה שבה הוחזקתי, ונולדתי מחדש", אמר. אביתר וגיא עדיין שבויים בעזה. "אני לא מצליח לישון בלילה בידיעה שהם עדיין שם".
"החלטתי שאין מצב שאתן להם את הסיפוק"
טל שהם נחטף מקיבוץ בארי ב-7 באוקטובר 2023. אשתו ושני ילדיו, בני ארבע ושמונה, נחטפו אף הם. הוא לא ידע זאת כאשר הוכנס בכוח לתא מטען של רכב והוסע לעזה בידי מחבלי חמאס. שם, עזתים רבים התאספו סביבו. "נערים עם מקלות רצו לעברי, מנסים להכות אותי מכל עבר", הוא נזכר.
כאשר הוצא מהמכונית, שוביו כיוונו אליו קלצ'ניקוב, מוכנים, כך האמין, להוציא אותו להורג, וניסו להכריח אותו לכרוע ברך. "החלטתי שאין מצב שאני אתן להם את הסיפוק לראות אותי קודם כל מפחד", סיפר. "אמרתי, 'אני לא יכול לשלוט אם תהרגו אותי או לא'. הרמתי את ידיי – אבל סירבתי לכרוע ברך. 'אם אתה רוצה להרוג אותי, תהרוג אותי, אבל לא תוציא אותי להורג כמו דאעש".
לאחר מכן, המחבלים צעדו איתו ברחובות עזה במה שהוא מתאר כ'מצעד ניצחון'. "הם צעקו, 'חייל! חזיר! ציוני!' המון התאסף סביבי, נערים עם מקלות עץ ניסו להכות אותי", סיפר. למרות האלימות שספג, הוא הקפיד לשמור על קור רוח. "פשוט נופפתי וחייכתי. לא הראיתי פחד. 'תפסתם אותי, אבל אתם לא תראו אימה בעיניים שלי".
"הבידוד היה גרוע אפילו יותר מרעב קיצוני"
תחילה, נלקח טל לבית של משפחה בעזה, שם הוחזק לבדו, כפות בכל רגע נתון, במשך 34 ימים. למרות שהורשה להתקלח מדי פעם, תנאי השבי היו קשים ואכזריים. מזון כמעט ולא קיבל. "בשלושת הימים הראשונים קיבלתי פיתה. אחר כך, הם הפסיקו לתת לי גם את זה", סיפר. "מלאי המזון אזל. היו ימים שבהם קיבלתי שלוש כפיות אבוקדו ושלושה תמרים, או חצי תפוז מהעץ שבחצר".
"פשוט נופפתי וחייכתי. לא הראיתי פחד. 'תפסתם אותי, אבל אתם לא תראו אימה בעיניים שלי"
לדבריו, העינוי הקשה ביותר לא היה הרעב. "אני בן 40, ומעולם בחיי לא חוויתי סבל כזה", שיתף. "הבידוד, להיות לבד עם מחשבות בלתי פוסקות – זה היה גרוע אפילו יותר מרעב קיצוני".
כדי לשרוד, הוא נאלץ לקבל החלטה קשה ביותר. "הייתי חייב להשלים עם זה שמשפחתי נהרגה. ישבתי על הרצפה ודמיינתי את עצמי בלוויה שלהם. עמדתי מול קבר – אחד גדול לאשתי, ושניים קטנים לילדיי – ונשאתי עליהם הספד. הודיתי להם על הזמן שהיה לנו. אמרתי להם להמשיך. בכיתי, אבל לא נתתי לשובים שלי לראות אותי בוכה. זו הייתה הדבר הקשה ביותר שעשיתי – לקבור את משפחתי במחשבותיי".
"קראתי את זה וידיי רעדו"
ביום ה-34 לשבי שלו, הובאו אביתר וגיא אל הבית שבו הוחזק. שהם סיפר כי מחבלי חמאס התעללו בהם באופן יומיומי. היכו אותם, מנעו מהם מזון בזמן שהם עצמם אכלו מול עיניהם. החטופים הורשו לצרוך כ-300 קלוריות ביום בלבד. משקלו של טל צנח מ-79 ק"ג ל-50 ק"ג בעת שחרורו. אפילו דיבור ביניהם נאסר: "לא יכולנו לזוז מהמיטה או לדבר. לחשנו את כל מה שאמרנו", סיפר.
ואז, ביום ה-50 לשבי, הגיעה נקודת אור קטנה. תקווה. טל קיבל אות חיים מאשתו – מכתב שבו נכתב כי היא וילדיהם עומדים להשתחרר. "קראתי את זה וידיי רעדו", הוא נזכר. "הדבר הכי חשוב קרה – המשפחה שלי הייתה בטוחה. לא הייתי צריך להיות אבא ובעל שמגן עליהם יותר. עכשיו, יכולתי להתמקד במלחמה שלי, זו שאני יודע איך להילחם בה – מלחמת ההישרדות".
"חמאס מעולם לא הפסיק לחפור מנהרות"
ביוני 2024, טל, גיא ואביתר הועברו באמבולנס ששימש את חמאס להסעת חטופים בסתר, אל תוך מנהרה תת-קרקעית, שם כבר הוחזק שבוי נוסף – עומר ונקרט. בתוך החלל הצפוף היו ארבעה מזרנים על הרצפה ובור קטן ששימש כ'שירותים'. את החדר החשוך האיר רק נורה עמומה אחת. "לקח לי שבועות להפסיק להרגיש שהקירות סוגרים עליי, להתרגל לחוסר החמצן", סיפר.
מלאי המים שקיבלו היה מצומצם. רק 300 מ"ל ליום, מעט יותר מכוס קטנה. על הארבעה היה להחליט אם לשתות את המים או להשתמש בהם לשטיפת ידיים. האוכל היחיד שסופק להם היה אורז. החודשים חלפו – הם הוכו, הושפלו, נצפו כל העת במצלמות, ונשללו מהם מזון ושינה באופן אקראי. השומרים שלהם היו חופרי המנהרות של חמאס, שנמשכו בעבודתם יומם ולילה. "חמאס מעולם לא הפסיק לחפור מנהרות", אמר טל, והוסיף: "אף לא ליום אחד".
"זה היה בטעם של אוכל לכלבים – אבל שיפר את מצבנו"
התנאים הקשים הובילו לכך שגם הוא וגם אביתר פיתחו זיהומים חמורים, אך לקח חודשים עד שראו רופא. "הרגל שלי הפכה לכחולה, צהובה וסגולה בגלל שטף דם פנימי," הוא נזכר. "הם נתנו לנו מדללי דם, מחשש שנפתח קרישי דם מחוסר התנועה. בסופו של דבר, הם הבינו שהבעיה היא תת-תזונה, אז נתנו לנו תוספי ויטמינים למשך שבעה ימים. זה היה בטעם של אוכל לכלבים – אבל שיפר את מצבנו בצורה דרמטית".
ההתעללות נמשכה. שומר חדש הגיע והיה אכזרי אף יותר מקודמיו. "הוא הכריח חלק מאיתנו לכרוע כמו כלבים והכה אותנו", סיפר שהם. "הוא היה נכנס בצעקות, מקלל אותנו כ'יהודים מלוכלכים', מכה אותנו – ואז, עשר דקות אחר כך, מחייך ומביא אוכל".
"לקח לי שבועות להפסיק להרגיש שהקירות סוגרים עליי, להתרגל לחוסר החמצן"
"לא היה אכפת לי – אני חוזר הביתה"
ואז קרה מה שנראה כמו נס. בפברואר, טל ועומר נכללו בעסקה שנחתמה עם חמאס. לפני החזרה לישראל, נאלץ לסבול השפלה נוספת – תהלוכה על במה בלב רפיח, שם אולץ לחזור על תעמולת חמאס. "לא היה אכפת לי – אני חוזר הביתה", נזכר.
כשהגיע לישראל, נלקח לבסיס רעים, שם חיכו לו אשתו עדי ושני ילדיהם, נווה ויהל. "זה היה חלום שהתגשם, אבל עדיין הרגיש כמו חלום," אמר בהתרגשות. "לקח לי כמה ימים להבין שזה אמיתי. היה קשה לעכל את זה. הרגשתי שאני מרחף מעל הכל, מוצף ברגשות".
"שמרנו על הניקיון הפנימי שלנו, על האנושיות"
עם החזרה באו גם החדשות הקשות. 11 מבני משפחתו של טל נחטפו או נרצחו ב-7 באוקטובר. אביה של עדי אשתו, אבשלום הרן, כמו גם לילך קיפניס, אחותה של אשתו שושן, ובעלה אביתר – נרצחו בטבח בקיבוץ. שני קרובי משפחה נוספים – שרון אביגדורי ובתה נעם, שוחררו בעסקה הראשונה. שני קרובים נוספים שהגיעו מארצות הברית לחגוג יום הולדת – יהודית רענן ובתה נטלי, נחטפו גם הן מהקיבוץ והושבו בעסקה הראשונה.
לצד הכאב, הייתה גם שמחה. במהלך תקופת השבי שלו, נולדו ארבעה תינוקות במשפחתו. "בינינו, החטופים היהודים, הייתה טהרה," אמר לסיום. "היה כבוד עצמי. המחבלים הביאו עלינו את כל הזוועות שרצו, גרמו לכמה שיותר כאב ואכזריות, ניסו לכפות עלינו את חוסר האנושיות שלהם. אבל בתוך החלל שלנו, שמרנו על הניקיון הפנימי שלנו, על האנושיות בינינו – וזה היה קריטי כדי לצאת מהשבי בלי להישבר".
"לקח לי כמה ימים להבין שזה אמיתי. היה קשה לעכל את זה. הרגשתי שאני מרחף מעל הכל, מוצף ברגשות"
