את שמחת תורה ה'תשפ"ד, ה-7 באוקטובר 2023, חגג אל"מ במיל' אבנר כהן בקיבוץ חפץ חיים, סמוך לגני טל, בבית הוריו. ימים ספורים אחר כך אמור היה לסיים את תפקידו כרמ"ט הרבנות הצבאית ולהשתחרר מצה"ל לאחר 26 שנות שירות.
אבנר התפלל בבית הכנסת כשלפתע נשמעו האזעקות. "הוצאתי את הטלפון שלי שנמצא עליי קבוע מתוקף תפקידי, גם בשבתות ובחגים. התקשרתי לקמב"ץ שלי ובקשתי ממנו לבדוק מה המצב". טלפונים נוספים לא הוסיפו מידע חדש, ולבסוף התעדכן אבנר בפרטים מחברו באכ"א (אגף כוח אדם) שהודיע לו: "יש חטופים, הרוגים ופצועים. מציע לכם לבוא".
"תיערכו למאורעות תרפ"ט"
תוך פחות משעה, אבנר כבר התייצב בבסיס שורה – מפקדת הרבנות הצבאית. "בתשע בבוקר כבר פתחנו את החמ"ל בהערכת מצב עם חטיבת המבצעים. הבנו שיש אירוע משמעותי שאנחנו לא מבינים את ההיקף שלו".
"אני מקפיץ את הרב הראשי לצה"ל שמגיע גם כן, אנחנו עושים הערכת מצב באזור 11:30 עם כל הנציגים שלנו בפיקודים ואנחנו לאט לאט אוספים נתונים", מספר כהן.
"אני אומר להם תיערכו למאה, מאה, מאה, מאה. כלומר: מאה חיילים הרוגים, מאה אזרחים, מאה שוטרים, ולהבדיל – מאה מחבלים", הוא נזכר. "לא האמינו לי, חשבו שאני חולם. אמרתי להם להיערך לזוועות כמו במאורעות תרפ"ט ואנשים חשבו שהשתגעתי".
הסוגייה האזרחית
אבנר מצא את עצמו מפקד על מערכת שלמה בלב אחד האירועים המורכבים ביותר במדינה. בתפקידו היה אחראי על הפעלת הרבנות הצבאית בשעת חירום. "קודם כל יש לי אחריות ישירה על טיפול וזיהוי חללי מערכת הביטחון", הוא מסביר. "אני גם אחראי על כל הפעלת החיל בחירום – כולל תחומי ההלכה והכשרות".
עבורו, אחד האירועים המשמעותיים במערכה היה הטיפול בחללים האזרחים: "אני לא אחראי עליהם. להפך, אסור לי לגעת בהם", הוא מספר. "שאלתי 'מה קורה עם האזרחים?'". רק בסביבות השעה 17:30 הבין שבמשטרה לא נערכו לטפל באירוע כזה של מאות הרוגים אזרחיים. "החלטתי לחצות את מרכז הצבי (בסיס שורה) לשניים: צבאי ואזרחי. ככה הקמנו בעצם את התר"ח (תחנת ריכוז חללים) האזרחי". קצת אחרי חצות כבר נקלט החלל הראשון במערכות.
האסון במירון והקשר ל-7 באוקטובר
לדבריו, היכולת של צה"ל והרבנות הצבאית להרים את המרכז הלאומי לזיהוי החללים נולדה מהלקחים מאירוע האסון במירון. "התקשר אליי אז מפקד חטיבות החילוץ באמצע הלילה, שאל אותי אבנר, כמה מקומות יש לכם במקררים? זאת שאלה שאתה לא באמת מבין אותה", הוא נזכר.
"שאלתי אותו מה קרה, והוא אמר לי שהאירוע משמעותי. אמרתי לו, תבוא אלינו, אנחנו נעזור לכם. בבוקר כבר ממש תפסתי את כולם, והיינו ערוכים לפקודה ודיברתי עם המפכ״ל. בסוף הוא החליט שילכו למכון לרפואה משפטית, שזה בסדר גמור, כי הם אנשי מקצוע. אבל זה המקום שנפל לי על האסימון – מדינת ישראל לא יודעת לטפל ביותר מ-50 הרוגים אזרחים".
אבנר לא הרפה ולמרות כל ההתנגדויות הוביל עבודת מטה כדי להיערך למסה גדולות של חללים אזרחיים, על אף שזה לא בתחום האחריות שלו. בתום תהליך של עבודה מעמיקה, ביולי 2023 – חודשים ספורים לפני הטבח – שר הפנים אישר את התוכניות. "בעצם כל דבר שעשינו בנה אותנו, בלי לדעת שהטבח עומד לקרות".
השיחות מהשטח
אבנר מספר על שיחות אישיות רבות שקיבל מהשטח: מפקדים מותשים, בני משפחות שמבקשים לדעת אם יקיריהם כבר זוהו. "היו עשרות כאלה", הוא אומר, "עניתי וטיפלתי כי כל אחד מהם הוא עולם ומלואו".
אחת השיחות שנצרבו בזיכרונו הייתה עם עדי, קלינאית תקשורת ששיתפה איתו פעולה בהרצאות שהוא מעביר לחיילים מגמגמים – בתור מי שמגמגם בעצמו. "ביום רביעי היא התקשרה בקול שבור: ‘אבנר, אח שלי נהרג’. לימים אני מבין שזה אחיה היחיד. היא לא ידעה מה קורה איתו, לא ידעה מה לעשות. הרגעתי אותה, הבטחתי שנדאג לו ונטפל בו כראוי וכך היה. אלו רגעים שמלווים אותך לנצח".
אבנר מדגיש את האתגר עמו נאלץ להתמודד: להחזיק מערכת עצומה של מאות אנשים ולשמור על איזון בין המחויבות לפרט לבין המחויבות לאומה. "מצד אחד אתה מחויב לחלל, למשפחות. מצד שני, אתה עובד בשם מדינה שלמה. אתה חייב שהכול יצליח – גם ברמת היחיד וגם ברמת המערכת".
"הייתי צריך לעמוד במה שאמרתי"
אתה מספר על המקצועיות וקור הרוח שהפגנת אבל אני דווקא רוצה לשאול – איך שומרים על הבריאות הנפשית לצד העבודה הזאת ובתוך מציאות כל כך קשה? מה עזר לך להמשיך לתפקד באותם רגעים?
“זה קשה”, משיב אבנר. "מי שיגיד לך שזה לא קשה – עובד עלייך או על עצמו. ראיתי שמות של חברים, אנשים מהקיבוץ שלי – יהונתן שטיינברג ז"ל, מח"ט הנחל, היה חבר טוב שלי משומריה, שם אני מתגורר. פתאום זה אישי. אבל הדבר הראשון שאמרתי בהערכת המצב היה: 'יצאו תמונות ושמות של אנשים שאתם מכירים, תכינו את האנשים שלכם ותעבדו על החוסן'. הייתי צריך לעמוד במה שאמרתי ולכן בניתי סביבי חומות".
לדבריו, הרגעים הקשים מגיעים דווקא בסיום התפקיד, אחרי השחרור. "כשאנשים בתוך מסגרת מגויסים עם היחידה, עם הקבוצה התומכת, עם המפקד התומך ובוודאי עם העזרה המקצועית – אז יותר קל להם להתמודד עם זה", הוא מסביר.
"אני רואה חברים טובים שלי, אנשים שלי סביבי. כשהם השתחררו – שם הגיעו רגעי השבירה. אנחנו כמדינה עוד נתמודד עם זה שנים ארוכות, וצריך לבנות תוכנית מענה חוסן למטפלים בחללים, כי זה משהו שייקח אותנו קדימה".
התיווך למשפחה
ובתוך כל זה, אבנר הוא איש משפחה – נשוי לנעמה, אשת חינוך ואבא לשבעה ילדים. אני שואלת אותו איך תיווך למשפחה את האירועים המורכבים ואת העובדה שנאלץ לעזוב בבהילות את הבית באותו הבוקר.
הוא מקריא לי הודעות שכתב למשפחה בוואטסאפ: "ילדים יקרים, אני בצבא, אני בסדר גמור. אנחנו במלחמה מאוד מורכבת, עם הרבה נפגעים, אנחנו ננצח. צריכים להיות חסונים ולקחת אחריות כל אחד בתחומו".
לדבריו, אשתו והילדים, יחד עם הוריו ומשפחתו בכלל – הם כולם מקור הכוח הגדול שלו. "חזרתי שבוע אחרי הביתה, אחרי התלבטויות רבות אם לצאת בכלל. הבת שלי אמרה לי כשחזרתי – 'אבא, למה באת הביתה? צריכים אותך בצבא'. הם גדלו עם אבא בצבא, זה החיים שלהם".
"רק בגלל האחדות"
לאורך כל הריאיון מדגיש אבנר את המאמץ המשותף של כל הגופים – הצבא, המשטרה, משרדי הממשלה: "ממש כולם, כולם, כולם התגייסו לזה – גם מנכ״לים ושרים. הם לא באו רק להצטלם, באו כי כל אחד שאל במה אני יכול לעזור", הוא אומר.
"רק לפני חודשיים זיהו בארה"ב שלושה קורבנות מאסון התאומים ואנחנו 24 שנים אחרי זה. אנחנו אחרי ה-7 באוקטובר זיהינו 99% מהחללים בתוך חודש, ובסוף השלמנו ל-100%. למה? רק בגלל האחדות".
כשהגיע "עם כלביא", הוא מספר – כולם כבר עבדו יחד בהרמוניה: "ממש ראו איך השפיע החיבור המדהים מ'חרבות ברזל'".
האור בתוך החושך הגדול
אבנר מגדיר את עצמו כ"איש של חיבורים ואיש של אנשים". במהלך שירותו הארוך עבר בצמתים הרגישים ביותר של החברה הישראלית: מההתנתקות, דרך הקמת "מינהלת השילוב המשותף" לשילוב נשים ודתיים בצה"ל, ועד לשיח סביב זהות וערכים. "שירתתי בכל מקום שבו החברה הייתה מפולגת ומפוצלת ותמיד חיפשתי את המקום שמחבר ומאחד", הוא מעיד.
מתוך אותו חיפוש נולד גם ספרו "משורה לתקומה", המתמקד בסיפור האנושי שמאחורי זיהוי הנרצחים והחללים באירועי 7 באוקטובר. "אני מנסה שיראו את האור שבסיס שורה הפיק בתוך החושך הגדול שהיה, ואני טוען שהוא הפיק הרבה הרבה אור", הוא מסביר. "הבנתי שיש פה משהו אחר, וראיתי שעם ישראל חייב להכיר את זה, חייב להכיר את האחדות הנפלאה הזאת, חייב להכיר מה היה שם".
אבנר מתעקש ש"משורה לתקומה" יהיה ספר של כולם. "אני לא מוכן להגדיר קהל יעד", הוא מדגיש. מתוך רצון לשמור על אותנטיות, ביקש מעשרות אנשים לעבור על כתב היד טרם הפרסום. "גם בספר כתבתי וגם בהרצאות אני מדגיש – אם מישהו מזהה טעות או רוצה להוסיף, שידבר איתי".
"יש אנשים שחוששים לקרוא את הספר או לבוא להרצאות שלי, העיסוק במתים מפחיד אותם", הוא מציין ומבקש להעביר לאותם אנשים מסר: "תעברו רגע את המחסום שהוא קצת אשלייתי. תקראו את הספר ותראו איך הוא ממלא אתכם כוחות ועוצמה ולא מפיל אתכם".
המהפכה הטכנולוגית
אבנר מספר על הרבנות הצבאית לא כעל גוף ביורוקרטי, אלא כעל לב פועם של צה"ל. "היינו מביאים מפקדים לביקורים שם, וכולם היו יוצאים ואומרים 'וואו, לא ידענו שזו הרבנות'", הוא נזכר.
"זה גוף שמאחד, לא מפלג. יש בו דתיים וחילונים, גברים ונשים, יהודים ושאינם יהודים – כולם משרתים יחד, באותה שליחות. אפילו תהליך הגיור, שמוצג לפעמים בתקשורת באור שלילי, הוא בעצם מהמרגשים והאנושיים שיש. כשרואים את זה מקרוב, מבינים באיזו רגישות ובאיזה כבוד הכול נעשה".
המסר – להאמין
אבנר סיים את תפקידו בצה"ל בינואר 2024, יותר מ-3 חודשים אחרי תאריך הפרישה המקורי שלו. בימים אלה הוא עובד על התרגום של ספרו לשפות זרות במטרה שיופץ לכל העולם.
בקרוב יתחיל את תפקידו כיועץ של רשות החירום הלאומית. במקביל הוא מוביל מיזם חברתי-ערכי ללימוד בינה מלאכותית לאזרחים ותיקים. "בחופשת הפרישה נחשפתי לתחום הבינה המלאכותית והבנתי שזה העתיד. חיפשתי מקומות שיש בהם גם ערך וחשיבות, והבנתי ש-AI יכול מאוד לעזור לחיים, ואצל אזרחים ותיקים זה פי כמה וכמה. אני מלמד מעל 1,700 אנשים בינה מלאכותית – בקצב שלהם בזמן שלהם".
אחרי 26 שנות שירות – מה המסר שלך לדור הצעיר של המשרתים בצה"ל?
"תאמינו בעם שלכם, תאמינו בצבא שלכם, ותאמינו בעצמכם".
וואוווו