על מנת לקבל את התועלת הנפלאה מהאור הגנוז שבתורה, צריך לפתח רצון לרוחניות. הרצון הזה מתפתח אצל האדם על-ידי הנטייה הטבעית שלו לקנא בחוכמת החכמים, אשר נקראת במקורות ״קנאת סופרים״. קנאה זו מפתחת את הרצון לחכמה, לחזון, ולהשראה רוחנית. הרצון הזה הוא רצון גדול ולא מוגבל, שכן, רצון זה הוא לדבר אוניברסלי (כטבע האמת והחכמה).
בעלי רצון חזק עם נטיית הקנאה מצטיינים בהשגת חוכמה והשכלה. זאת משום שכח הקנאה הפועל בהם הוא כוח בלתי מוגבל בזמן או מקום. שכן טבע ״אש הקנאה״ הוא כללי ומקיף לכל מציאות ולכל זמן. זהו משפט הקנאה – שבאם לא היה רואה את החפץ אצל חברו – לא היה מתעורר אצלו לחשוק אליו כלל ועיקר. נמצא שאין הרגשת החיסרון מתוך מה שחסר לו, אלא מתוך ראייה של מה שיש אצל חבריו. היות שאש קנאת הסופרים אינה מוגבלת רק לאדם שבסביבתו, אלא גם לכל חכמי דורו ואף לכל חכמי הדורות כולם, אין קצה לכוח הפועל של הקנאה.
מתבאר שקנאת הסופרים היא הכלי אשר הבורא נתן לאנושות על-מנת לממש את מחשבתו. מחשבת הבריאה – המחשבה ליהנות לכל נברא – הנאה בלי כל שעור ובלי שום קצבה. זאת היא ההנאה אשר מקבלת אור רוחני הנקרא במקורות ״אור דחכמה״. מתברר ששימוש נכון בנטייה הטבעית של הקנאה, מהוה לבני האדם כלי לפיתוח והגדלת הרצון שלהם, על-מנת שיוכלו לקבל את שלמות הטבתו של הבורא.
יש להדגיש כי שיעור ההנאה של האדם מחייו לפני הגדלת רצונו והתפתחותו הרוחנית הוא קטן ביותר. רק כאשר האדם מגדיל את רצונו, ומתפתח עד לשיעור שהוא מסוגל להכיר את הערך הנעלה והנפלא של החוכמה עצמה (כמו גם את ערך החזון וההשראה), אזי שיעור ההנאה שלו מחייו גדל מאוד. מכאן הוא מצליח ליהנות באופן ממשי ומלא מחייו.
הקושי הגדול והעיקרי להשגת הרצון הגדול, שהוא כאמור הכלי המותאם לקבלת הטבתו הגדולה והשלמה של הבורא, הוא הקושי לא לערבב בין קנאת סופרים לבין הקנאה לתאוות, לכוח ולכבוד. כלומר, הקנאה צריכה להיות מוגבלת לרדיפת החוכמה וההשכלה. מכאן ניתן להבין שרק כאשר הרצון לחכמה הוא בשביל החכמה עצמה וערכה, ולא לשום מטרה אחרת – אז מצליח האדם להפיק תועלת אמיתית וגדולה מהעיסוק בתורה. היות שלצעירים אין שליטה על ליבם – הם מערבבים את רוח קנאת הסופרים שבהם עם רוח הקנאה לכוח, לעושר לכבוד וכדומה. לפיכך קשה להם מאוד להצליח להשיג השגה אמיתית מהתורה.
רק אלו שמידת סבלנותם עומדת להם, כלומר אלה שחוזרים ובאים, ושוב מתחזקים וחוזרים פעמים רבות, עד שבסוף מצליחים להתגבר על יצרם, דהיינו, מצליחים לא לערבב את רוח קנאת הסופרים שלהם עם הקנאה לרצון לכוח, לתאוות ולכבוד, הם אלה המצליחים לקבל את התועלת הנפלאה מהאור הגנוז שבתורה.
חשוב להדגיש – אלו אשר עוסקים בתורה מבלי כוונה להשיג את אור החיים או מתעסקים בתורה ״כקרדום לחפור בו״ – אינם משיגים השגה אמיתית בתורה. גרוע מכך, יש כאלה שאף גורמים לנזק. מצד אחד, הם מחזיקים ומניפים את דגל התורה, ומצד שני, דרך התנהלותם מחללת את שם התורה ופוגעת במוניטין הנפלא שלה. זאת מבלי לדבר על מנהיגי דעת קהל, אשר מתעסקים בתורה שלא לשמה ובלי שום כוונה לעסוק בתורה לשמה. אלה מביאים במעשיהם ובדרכם דעות משובשות לציבור כולו ובתמורה לתאוות קטנות כעושר וכבוד. לדעתי, האנשים הללו הם הגורמים העיקריים לכך שדתות ופילוסופיות שונות גרמו לאורך ההיסטוריה לפילוג, להרג ולחורבן.
אי אפשר ללמוד את חכמת החיים הנזכרת, אלא מהאנשים אשר כבר זכו להצלחה גדולה בחייהם. אלו אנשים אשר השיגו את המעלות התרומיות על-ידי עסקם בתורה. לכן, יש לחפש מורים אשר הם דוגמה ומופת, מורים שהצליחו ויודעים באמת איך לקבל את ההשראה מהתורה. אנשים שזכו להשראה בשיעור דומה להשראה לה זכו בני ישראל במעמד הר סיני. רק יחידי סגולה אלה יודעים ויכולים ללמד אחרים, שכן הם יודעים איך לקבל כוח להתגבר על יצרם על-ידי העיסוק בתורה, הם יודעים איך לשלוט בליבם ואיך לקבל את התועלת הנפלאה שיש לעוסקים בתורה. לצערנו, בגלל שרק יחידי סגולה בדורנו יודעים וחיים על-פי סודות החיים הללו, קשה מאוד לציבור הרחב להאמין בסגולות הנפלאות שיש בעיסוק בתורה. רק החינוך בדרך הזאת היא תרבות ישראל האמיתית.
לתפיסתי, יש לפתח דרכים על-מנת לחנך את העם בתרבות ישראל האמיתית. תרבות המביאה לאהבת הזולת ולהגדלת הרצון להתעמק בחוכמת החיים. צריך לפתח מעבדות מחקר מדעיות שיפעלו למצוא דרכים מתקדמות לקדם את העם ולהגביל את יצר הקנאה שבאנשיו רק לקנאת סופרים – הקנאה לחוכמה. קנאת סופרים היא קנאה חיונית ומועילה לאין שיעור. עם זאת, כאשר הנטייה הטבעית של הקנאה לא מוגבלת לחוכמה, יצר התאווה והגאווה גדלים. כאשר משתמשים בנטייה הטבעית לקנאה בערבוב עם היצר לכבוד, לתאווה ולגאווה, – נוצר רצון אגואיסטי גדול, הנעשה למקור הפירוד, החוצפה והמריבות שיש בין אחד לשני ובין הזרמים השונים. אף על פי כן עם ישראל ירש רצון רוחני גדול מאוד לחוכמה מאבות אבותיו (כמתואר במאמריי הקודמים), וזה הוא הבסיס ליכולת שלנו לקדם אחדות בתוך עמנו ואף להפיץ אור בקרב העמים.
