7 באוקטובר 2023. מדינה שלמה קמה ליום שאיש לא רצה להאמין שיגיע. אבל בתוך הכאוס, תחת האש, בין הטילים והסירנות, מחנך אחד, מורה ותיק בשם אופיר כהן, חש שהשליחות האמיתית שלו בחיים עומדת להתחיל.
שליחות חייו לא תהיה דווקא בספרי הלימוד ולא בעבודות הסיכום – אלא בהנצחת החיים של הנופלים בזיכרון הלאומי ובלבבות של אלפי תלמידים ובני נוער.
כהן, מורה להיסטוריה ומחנך בתיכון 'אורט שרת' בנוף הגליל, בנה מאז בכוחות עצמו פרויקט הנצחה שלא דומה לשום דבר אחר. הכול – בהתנדבות מלאה, בלי עמותה, ללא קרנות. רק אדם אחד, טלפון, ולב גדול שאין לו גבול ומעצור.
הפעילות במספרים:
- 38 גיבורים כבר הונצחו
- אלפי קילומטרים של נסיעות
- מאות ראיונות ותיעודים
- אלפי מדבקות זיכרון
- אין ספור חיבוקים, דמעות וסיפורים מרגשים
איך הכול התחיל?
"בשעות הראשונות למלחמה ישבתי מול המסך, הלום", מספר כהן ומתאר: "אחר כך, ניערתי מעצמי את ההלם ואמרתי שאם לא אעשה משהו – איך נזכור? מי ידאג שהשמות לא יישכחו?".
כך נולד המפגש הראשון, לזכרו של אוראל אלון. כהן יצר קשר עם המשפחה, הכין מצגת ראשונה על נופל שמעולם לא הכיר, אסף תמונות, סרטונים ומסמכים, ובנה טקס קצר בבית הספר.
התגובות היו מיידיות. חיבוקים. דמעות. מבטים של תודה. תלמידים שהבינו, אולי לראשונה, מהי הקרבה אמיתית.
"יהיה לי כבוד להנציח את הילדים שלכם"
משם – הפרויקט צמח בכל שבוע, כל חודש, עם כל דקה פנויה. 31 גיבורים מהמלחמה, ועוד נופלים שנוספו לאחר מכן, כל אחד ואחת מהם עם סיפור שהפך לאבן דרך בזיכרון.
איש אינו מממן את הפרויקט. אין אגף ממלכתי שמרכז עבורו פרטים, ואין עמותת על שמסייעת לו לצוד סיפורים. כהן מוצא משפחות בסבך הרשת, בשיחת מסדרון אקראית או בכתבה קצרה בטלוויזיה; לעיתים הן מוצאות אותו. “אני מורה, הטלפון שלי תמיד על רטט", הוא מחייך. “ולא משנה מאיפה השיחה מגיעה, בסוף היא נגמרת באותה הבטחה: 'יהיה לי כבוד להנציח את הבן שלכם'".
איך נראה מפגש זיכרון?
לכל לוחם יש “טקס אישי” משלו:
- שלושה עד ארבעה שיעורים בבית הספר.
- מצגת עומק בממוצע של 240 שקופיות (!) על חייו, ילדותו, חלומותיו וגבורתו של הנופל.
- שני סרטונים נפרדים אחד על חייו של הלוחם והשני מחברים, בני משפחה ומפקדים שמדברים עליו, גם מהפיליפינים, מתאילנד, מארצות הברית או מהיישוב הסמוך.
- קבלת שבת האירוע המרגש ביותר: טקס קבלת שבת ייחודי בגן ילדים, כיתת בית ספר, תחנת כבאות או משטרה – עם בני המשפחה והחברים כמובן.
התמונה האמיתית של מדינת ישראל: "הפסיפס הישראלי השלם"
בכל מפגש, כהן משקיע אינספור שעות בשיחות טלפון, ראיונות, חיפוש באלבומים ישנים – וגם במימון עצמי של מתנות, הדפסות, דגלים ומדבקות.
הפסיפס האנושי שכהן מפגיש במפגשי ההנצחה הוא בדיוק התמונה האמיתית של מדינת ישראל. הנה, ארבע אפיזודות שמגלות איך הדרך אל הזיכרון רצופה צירופי מקרים קטנים, ומדוע כל אחד מהם דרוש כדי שהפסיפס הישראלי ייראה שלם.
עידן רז: הלוחם שהציל 25 חברים
החיבור אל סמ"ר עידן רז היה אישי. אחרי שאופיר הנציח את חברו הקרוב, שליו ברנס, פנתה אליו אימו של עידן.
עידן, אוהד שרוף של הפועל תל אביב, סיים טירונות בגולני ונלחם במוצב פגה. יחד עם חברו, יצא מהאזור המוגן להתעמת עם המחבלים פנים אל פנים ובכך להציל 25 חיילים נוספים – במחיר חייו. המשפחה הגיעה לבית הספר, הילדים שמעו את סיפורו, ואחר כך חולקו למשתתפים בובות מפרווה – כי "עידן היה דמות של שמחה מהלכת – וצריך להרגיש את זה בידיים".
בנימין טשגר-טקה: "פראייר מי שלא מחייך"
ערב אחד צפה כהן בתכנית פאנל שבה התארחו דרבה טקה, אביו של סמ"ר בנימין טשגר-טקה, וחברו הפצוע אוריאל בן דוד. עד שהכותרות סיימו לרוץ כבר היו בגוגל כמה כרטיסיות פתוחות, ועד הבוקר נמצאו מספרי הטלפון.
סמ"ר בנימין טשגר טקה, לוחם גולני, נולד באתיופיה ועלה ארצה כפעוט. הוא היה תלמיד מצטיין, לוחם למופת, חלם על טיול לריאל מדריד – ותמיד חייך.
ביום בו נפל במוצב כיסופים, הגן על חבריו בגבורה: חילץ נשק ממי שנפצע, השיב אש, עודד אחרים. השאיר אחריו חיוך אחרון, שלח לב לאחותו בהודעה – ואז נפל בקרב. במפגש בבית הספר ובקבלת השבת, הייתה משפחתו עטופה בילדים ובמורים. לזכרו, הודפסו מדבקות עם המוטו שלו: "פראייר מי שלא מחייך".
אוריה באייר: נוצרי שהקריב את חייו למען ישראל
את רס"ל אוריה באייר מצא כהן דרך כתבה בעיתון. משפחתו בעלת שורש גרמני-נוצרי, חיה בישראל כבר חמישה עשורים. את חייו בילה אוריה לצד דיירי בית האבות "בית אלעזר" במעלות של משפחתו, מוקף בחמלה ואהבת הזולת. להורים אין חשבון פייסבוק, אז אופיר חיפש את מספר הטלפון של המזכירה בבית האבות, ביקש שתסייע, ובתוך יום שוחח עם האב, גדעון.
אוריה התגייס ליחידת מגלן, סיים מסלול בהצטיינות, לחם בלב הקרבות בעזה – ונפצע אנושות בקרב במחנה פליטים. ארבעה ימים נאבק לחייו בסורוקה – עד שנפטר.
המפגש בבית הספר היה מהמרגשים. ילדי גן חב"ד קיבלו את המשפחה, אחת האימהות ציירה את אוריה, וההורים קיבלו ספר ברכות מהורי הגן. "הנה תיקון עולם קטן", לחש אופיר לעצמו אחרי שליווה את ההורים לדרכם.
שיעור לנצח: המורה שמנציח את גיבורי 7 באוקטובר – ולא מתכוון לעצור (צילום: ללא) pic.twitter.com/16CYWc1nbc
— דסק רגע (@deskrega) April 30, 2025
איברהים ח'רובה: הגשש שהציל
אופיר מספר שכשניסה למצוא לוחם בדואי להנצחה – לא הצליח במשך חודשים. הוא כתב הודעות בכל קבוצה אפשרית, התקשר למועצות בצפון ולתא”לים במילואים – ללא הועיל. עד שיום אחד, במסגרת קורס עזרה ראשונה בבית הספר, הכיר מדריכה בשם רונה חאג’אג’רה. תוך שיחה קצרה התברר: היא מכירה את רס״ן חוסיין פואז, גשש פצוע שיכול לקשר אותו עם משפחת חלל מהמגזר הבדואי.
כך הגיע אל רס"ב איברהים ח'רובה – לוחם אמיץ ממע'אר, גשש בחטיבה הצפונית באוגדת עזה, איש שידע מהי קרבה לטבע והקרבה למען המדינה. איברהים נלחם בגבורה בשבת שמחת תורה בנחל עוז, פינה פצועים, ניהל קרב על חמ"ל המוצב במשך שש שעות – עד שנפל.
בני המשפחה, שראו את ילדיהם שרים לזכרו במהלך טקס "קבלת שבת" בבית הספר, לא הצליחו לעצור את הדמעות. הילדים שרו ואופיר הרגיש: "הצלחתי להחזיר לאיברהים חלק מהאור שהוא הפיץ בחייו".
תלמידיו למדו היסטוריה – הוא בחר לכתוב אותה מחדש: מורה לחיים (צילום: ללא) pic.twitter.com/Pr5KGXK7zC
— דסק רגע (@deskrega) April 30, 2025
"כולם כותבים את ההיסטוריה"
יום הזיכרון 2025 הגיע ואופיר כהן לא מחפש במה רשמית. הוא נוסע אל משפחות הגיבורים, יושב עוד לילה כדי לערוך סרטון ועומד עם תלמידיו בטקס במגרש הספורט. שם, בין הצלצול הבית ספרי לצפירת הדומייה, הוא מביט על שורה ארוכה של מדבקות שמנציחות את הלוחמים וחושב כמה עוד צריך להנציח.
הנצחה, בעיניו, היא עבודה יומיומית של הסרת אבק מן השמות. "בעידן שלנו", הוא אומר, "אין מספיק זמן לזיכרון, הוא בורח לנו תוך כדי גלילה באפליקציות". אבל הוא לא אומר נואש – לעולם לא. "צעירים כמו איברהים, אוריה, בנימין ועידן יעמדו כתף אל כתף עם אוראל, איליה ושני – כולם תלמידים שעדיין כותבים את שיעורי הבית של ההיסטוריה", הוא אומר.
"לזכור – משמעו לאהוב"
אופיר כהן זומן לבית הנשיא בעקבות מכתב מרגש ששלחה אמו של רס"ן רועי צ'אפל ז"ל, בו תיארה את מפעל ההנצחה שלו. בפגישה אישית שנמשכה 40 דקות, העניק לנשיא הרצוג אבן בזלת עם תמונות כל 38 הגיבורים, חולצה ודגלים שהכין. "זו לא התנדבות", אמר לנשיא, "זו חובה מוסרית – כל עוד אני כאן, הם לא יישכחו".
"לזכור – פירושו לאהוב", הוא אומר שוב ושוב, ואל מול הררי הקלסרים והתיעודים של הנופלים שאסף והתגובות הנרגשות של המשפחות השכולות דבר אחד ברור: כל עוד אופיר בתמונה – הצלצול לא נגמר.
כל הכבוד לאופיר, מורה יחיד ומיוחד.