בין יציאת מצרים לבין שירת "התקווה", נמתח קו עדין אך משמעותי. רצף המועדים שבין פסח ליום העצמאות – הכולל גם את יום השואה ויום הזיכרון – אינו מקרי. מדובר באחד הביטויים המובהקים ביותר למה שמכונה בספרות המחקרית "דת אזרחית": מערכת של סמלים, טקסים וסיפורים לאומיים שמעניקים משמעות קולקטיבית חדשה לזהות ישראלית.
לברוא זהות לאומית חדשה
לאחר קום המדינה, ניצבה הציונות בפני אתגר אדיר – יצירת זהות לאומית חדשה. כזו שלא תתבסס עוד על גלות, פסיביות או תפילה לגאולה – אלא על ריבונות, יוזמה וגבורה. לא עוד "יהודי ישן", אלא "יהודי חדש". לא עוד "המתנה למשיח" – אלא "חתירה לפעולה". לשם כך היה צריך לעצב מחדש את ההיסטוריה. לא לשכתב, אלא לברור: לסמן פרקים מסוימים, להדגיש דמויות מסוימות, ולהעניק להם משמעות מחודשת.
כך נבנו מיתוסים חדשים – סיפורים של עמידה איתנה אל מול האויב, הקרבה ותקומה. דמויות כמו בר כוכבא, טרומפלדור ולוחמי מצדה הפכו לפתע מרכזיים בנרטיב הלאומי. אלה לא נבחרו מפני שהיו בהכרח גיבורים מרכזיים במסורת היהודית – אלא מפני שהפכו לדימוי האולטימטיבי של הישראליות החדשה. סיפורם שימש כחומר בערה תודעתי: גחלים ליצירת זהות.
פסח כנקודת פתיחה
פסח, בהקשר הזה, סומן כנקודת פתיחה מרכזית בכינון הזהות היהודית החדשה – חג החירות הקדום שמסמל את חלום השחרור ננעץ בלוח השנה כנקודת ההתחלה של הסיפור הישראלי.
הקורבן והתקומה
בהתאם לתאריך שולב בשנת 1949 בלוח השנה יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל אשר ממשיך את הקו הזה, ומדגיש את המחיר שנדרש לשלם בדרך לחירות, לעצמאות – את הקורבן ואת הכאב. אחריו יום העצמאות, שחותם את הרצף ומציין את רגע השיא – את התקומה, את ההגשמה, את הלידה מחדש של העם במולדתו.
התאמת יום השואה לסדר הסיפור הלאומי
באפריל 1951, שנתיים מאוחר יותר נקבע יום הזיכרון לשואה. על אף החיבור של מרד גטו ורשה לנרטיב הלאומי, לא נבחר יום השחרור (27 בינואר) כתאריך בו יצויין היום או תאריך פרוץ המרד. יום השואה נקבע דווקא בטווח הזמן שבין פסח ליום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. זאת על מנת לחבר את סיפור הגלות לרצף האידיאולוגי הציוני ולבסס את התהליך על פיו – עם ישראל יוצא לחירות ממצרים, משלם את מחיר השהייה בגלות, נלחם על ארצו וזוכה לתקומה בה.
יום הקדיש הכללי
באותה השנה, לצד לוח המועדים הממלכתי, קבעה הרבנות הראשית את יום הקדיש הכללי לתאריך י' בטבת המציין גם את תחילת המצור על ירושלים. ההחלטה התקבלה לאחר שזו דחתה את ההצעה לציינו בניסן, בשל האיסור ההלכתי על אבלות בתקופת פסח.
לעומת יום השואה, יום הקדיש הכללי הוא שקט יותר, יום של זיכרון פסיבי: אין בו דגלים, אין בו טקסים ממלכתיים. זהו יום של תפילה פרטית וציבורית, שלא מנסה להתיך את השואה אל תוך תהליך התחייה הציוני.
יום הקדיש הכללי לא מוזכר כמעט בלימודי האזרחות, הוא לא הפך ליום שיח בתקשורת, ולא השתלב באתוס המרכזי של המדינה. לא בגלל שהוא פחות חשוב – אלא בגלל שהוא לא משרת את תהליך עיצוב הזהות הלאומית כמו יום השואה. ואולי להפך, יום הקדיש הכללי משרת את הזהות הדתית שממנה בורחת לפעמים הזהות הלאומית.
