למחרת שמחת תורה, הרב אברהם זרביב, דיין בבית הדין הרבני בתל אביב, עלה על הרכב ונסע לשדה תימן. "כל אחד ראה היטב מה קורה כשיום אחד אין צבא מתפקד", הוא מספר. "היה חשש אמיתי – אולי זו התחלה של חורבן הבית השלישי".
הוא לא נקרא לדגל. לא קיבל פקודה. אך בשדה תימן הכירו אותו היטב – משירותו כלוחם בסיירת גבעתי, ממבצעים קודמים, ומהיכרות רבת־שנים.
דיין ב-D9
בתוך ימים חזר לפעולה: תחילה עם צוותי התצפית, ובהמשך – כאחד ממקימי פלוגת הצמ"ה. את מה שלא עשה מעולם – הפעלת דחפור – הוא למד מתוך הקרקע. עד שנהיה מפעיל D9 מן המניין, על הקו הקדמי של הלחימה, ולימים יפתח שיטת פעולה (אליה נגיע בהמשך) של הריסה יעילה. שיטה שהצילה חיי לוחמים.
“זו לא הייתה החלטה מהשכל – זה בער בי. לא יכולתי לשבת בבית בזמן שחיילים נלחמים על הקיום שלנו”, הוא מסביר. אלא שהרב זרביב, בן 53, אב לעשרה וסב לשמונה, לא הביא לשטח רק עם ניסיון קרבי. הוא הגיע עם עולמות שלמים של רוח, הלכה ותורה – אותם שילב יום־יום, לילה־לילה, בין פעולות הנדסיות מסוכנות לחיזוק רוח הלוחמים.
תיק על הגב, משנה ברורה ביד
“לא עבר עליי יום בצבא בלי ללמוד משנה והלכה יומית”, מספר הרב זרביב. גם בשירותו הסדיר במסלול הסיירת, כשהלך עם תיקים כבדים של 60–70 קילו, לא הסכים לוותר על הספרים שלו. "הלכנו 150 קילומטר. כשהמ"פ בדק מה כל אחד סוחב – הוא מצא אצלי את המשנה ברורה. זה לא היה ספר קטן כמו היום – אלא גדול. הוא אמר לי: 'את זה אתה לא לוקח'. אמרתי לו: 'אם זה לא הולך איתי – אני פורש. זו יחידה התנדבותית, נכון? אז אני לא חייב לסיים את המסלול".
המ"פ לא האמין – אבל מצא פתרון. הוא שלח ג'יפ שיביא עבורו צילומים מודפסים שישמשו אותו בשטח . “זו הייתה העמידה שלי אז. ותמיד נעתי בין העולמות – ולא הרגשתי סתירה”.
משוב על שאלות הלכתיות בעזה
מאז, השירות הצבאי שלו תמיד לווה בלימוד – אבל דווקא השנה, בעזה, החיבור הזה קיבל משמעות אחרת. גם אחרי שעות של תמרון בדחפור, בתוך תוואי עוין, הוא מצא את הזמן לחזק. “ישבתי עם לוחמים, דיברתי איתם, עניתי על שאלות הלכתיות. בשבת הייתי דורש – כדי להזכיר לכולם למה אנחנו פה”.
שליחות כפולה
הרב זרביב לא רואה הבדל מהותי בין הפעולה המבצעית לחיזוק הרוח. "זה תפקיד כפול – גם בלחימה, גם ברוח. כשהגעתי לצוות שאיבד חמישה לוחמים, נכנסתי אליהם אחרי יום שלם של תמרון, ודיברתי איתם. לא התביישתי. זה כמו לאבד חמישה אחים – הם צריכים מישהו לדבר איתו".
מאות חיילים דתיים פנו אליו בשאלות הלכתיות במהלך ימי הלחימה: בשר וחלב, טלטול, שבת, טבילת כלים. "לפעמים אין ספרים. אבל יש סייעתא דשמיא. אתה מבין את העיקרון, אתה מרגיש את ההלכה – והלב מכוון אותך".
שינוי השיטה הוביל לירידה בכמות הנפגעים
באמצע הלחימה, מתוך השטח, נולד שינוי משמעותי שלא דובר עליו בכלי התקשורת: לא עוד כניסה מסוכנת לתוך בתים ממולכדים – אלא פעולה מבחוץ. הרב זרביב וחבריו בפלוגת הצמ"ה פיתחו שיטה שמבוססת על הריסה מדויקת של בתים מבחוץ, באמצעות דחפורים כבדים. במקום שחיילי חי"ר ייכנסו דרך הדלת – הדחפור פורץ את הקירות של מבנים גדולים, מנקה צירים, ומסיר איומים.
"בהתחלה זה לא היה ברור מאליו", הוא מציין. "אבל לאט לאט הבנו: ככה שומרים על חיי הלוחמים. לא נכנסים, לא מסתכנים. הבית נופל – ואנחנו מתקדמים".
לדבריו, מאז שהשיטה יושמה באופן מלא, מספר הפצועים והנופלים בתמרון ירד בצורה דרמטית. "כל שכונה שעברנו – ידענו שאנחנו לא רק לוחמים, אלא מצילים חיים". כניסה רגלית לבתים – לעיתים על בסיס מידע חלקי – חשפה את לוחמינו למלכודות נפץ ומארבים.
חג השבועות מקבל משמעות חדשה
עבור הרב זרביב, חג השבועות השנה קיבל משמעות עמוקה במיוחד. “אני שולח מדי יום הודעה על ספירת העומר, עם תמונה שלי מתוך השטח בעזה", הוא משתף. "בשבילי, זה לא רק תזכורת ללוח שנה – זו תזכורת למהות. חג השבועות הוא החג הכי חשוב, כי בלי תורה – אין לנו כלום. לא עם, לא ערכים, לא תבונה, וגם לא צבא. ה' מתהלך בקרב מחניך – ממש ככה. אני ראיתי את זה”.
הציבור מחבק
כששואלים אותו על תגובות הציבור, הוא מחייך. "לא באתי לחנך. אני לא שלט חוצות. פשוט עושה את מה שאני מרגיש שצריך. אוהב את כולם – והם מחזירים לי אהבה. חרדים, חילונים, דתיים – כולם מחבקים". הוא מדגיש כי "אני באתי להראות שאפשר גם וגם – לאהוב תורה, ולאהוב עם ישראל".
עמו אנוכי בצרה
כשהרב זרביב מסכם את שעבר מתחילת המלחמה, הוא לא מדבר על גבורה אלא על אחריות. לא כוח פיזי – אלא עמידה פנימית."'עמו אנוכי בצרה'. לא עוזבים את העם כשקשה. לא בורחים ממלחמה. לא מחפשים נוחות. זו תורה שמחוברת לחיים, לגבורה, למסירות”.
את התורה הזו הוא לקח איתו לעזה – לא כעיקרון, אלא כדרך חיים. "אם אתה שואל מה החזיק אותי – זו לא הייתה הכשרה פיזית. זו הייתה הנשמה. היא זו שנשאה אותי כל הדרך", מסכם הדיין זרביב.
