עדויות ניצולות הנובה חושפות את סיפור ההצלה המדהים של רמי דוידיאן

בוקר ה-7 באוקטובר. שעות של כאוס. אלפי חוגגים נמלטים על נפשם – ומתוך ההמולה והחרדה נשמע קול אחד, צלול וממוקד, המכוון את הניצולים לעבר המקום הבטוח ביותר. כך מתארים ניצולי מסיבת ה'נובה' את דמותו של רמי דוידיאן, שלקח את גורל עשרות ומאות אנשים על כתפיו – ויצא לחלץ אותם מהתופת. אנחנו מפרסמים הערב (ה') עדויות בלעדיות, זאת ברקע הקולות שיצאו נגד סיפורו של דוידיאן.

בטבח הפכו משתתפי המסיבה למטרות חיות בידי מחבלי חמאס. כשהצבא והמשטרה קראו להם להסתתר – רמי בחר להתקרב. לא להמתין. לפעול.

קולות הירי ורגעי האימה שתיעדו הניצולות:

בין ניסיונות החילוץ: אור באפילה

"ב-7 באוקטובר אני ועוד שלוש בנות התחבאנו בשיחים בשטח האש – נשארנו שם כשבע שעות", מספרת ליאור אוחיון ל'רגע NEWS'. "אף אחד לא יכול היה להציל אותנו, ובסופו של דבר שלחתי מיקום לחברה שהצליחה להגיע למושב פטיש. היא קישרה אותנו לרמי".

הקול של ליאור רועד כשהיא משחזרת את השעות האימתניות. אותה שיחה עם חברתה זוהר, כך היא אומרת, הייתה נקודת המפלט האחרונה. מסביב נשמעו יריות בכל כיוון, ומשהו בהבנה שהן לבדן מול הסיטואציה הבלתי אפשרית – שיתק אותן.

"כמה אנשים לפניו לא היו מוכנים להגיע. המשטרה והצבא אמרו לנו פשוט להתחבא", היא מוסיפה, ובמבט לאחור עדיין לא מאמינה שנאלצה לסמוך על גורם יחיד שנמצא מחוץ לכוחות הרשמיים.

אמרו לנו: "אתן נמצאות בשטח כבוש"

מיכל, אחת מהבנות שליאור חברה אליהן ויחד הסתתרו בשיחים, מוסיפה: "אמרו לנו שאנחנו בשטח כבוש. זו הייתה התשובה מהמשטרה. ביקשנו להבין לאן לברוח, או מה לעשות. אבל אמרו לנו שגם אם הם רוצים להגיע, זה בלתי אפשרי מבחינתם. באותם רגעים כל מה שעבר לנו בראש היה: ‘אנחנו לבד פה, השטח כבוש! לאן נלך?’".

לדבריה, עוד לפני שנחשפו לרמי, הן ניסו להיעזר בכל גורם אפשרי: "פניתי למשטרה, הם אמרו שיש להם את המיקום שלי ושולחים ניידת. זה כל מה שהיה להם להגיד. אבל באותו זמן התחילו צרורות ירי עלינו. הבנו שאנחנו חייבות לברוח".

הייאוש ותפיסת חוסר האונים חלחלו בהן. רק לאחר שלוש שעות של בריחה מסביב לשום מקום, הן התכנסו באותו שיח, בנקודה שהספיקה להסתיר אותן חלקית.

"הבנו שהניידת כנראה לא תגיע"

הן לא ידעו כמה זמן יידרש עד שיינתן להן חילוץ – או עד שהמחבלים יגיעו אליהן. "היינו בהבנה שיש ניידת בדרך, אז החלטנו שלא להתקדם יותר. חשבנו שאולי המשטרה יודעת משהו שאנחנו לא יודעות", משחזרת מיכל. "אבל כשהירי גבר, הבנו שהניידת כנראה לא תגיע".

בשלב הזה התחיל ה’חמ"ל’ האישי של הניצולות לפעול: הן שלחו מיקומים, ניסו לברר מספרי טלפון של תושבי האזור ופשוט קיוו שיהיה מישהו שירים את הכפפה. "התקשרנו לצבא, לעיתונאים, לכתבים – אף אחד לא נתן תשובות. לא כי לא רצו בהכרח, אלא כי כנראה היו מוצפים או חסרי אונים. שיחות נותקו בפנים, או שפשוט נתנו לנו תשובות שמנותקות מהמציאות בשטח", מתארת מיכל.

ההיכרות הראשונה עם רמי

ליאור ממשיכה: "אגיד ואחזור ואומר – היינו עמוק בשטח. הבנו שרק אחרי שיחסלו את המחבלים, יוכלו לכאורה לחלץ אותנו. אבל מחוץ למערכת הרשמית ניצב אדם אחד – רמי דוידיאן – שבחר כן להיכנס למקום שאף אחד אחר לא היה מוכן".

"חשוב לי שאנשים יבינו: כשאני אומרת ’שטח אש’, אני באמת מתכוונת לשטח שהיה מלא באש תופת של המחבלים. רמי, יחד עם אורן וליאון בר ז"ל, נכנסו לשם. הם נתנו לנו הוראות איך לזחול החוצה ולפגוש אותם".

אחת הדמויות הדרמטיות בסיפור היא ליאון בר, שלפי העדויות חזר לשטח גם למחרת, ניסה להציל עוד ניצולים, אך לא חזר בחיים. "ליאון היה שם עם הבן שלו", מספרת ליאור בדמעות, "ומצאו אותו מת ליד ניידת משטרה שהמחבלים הפכו ושרפו. כנראה גם מילכדו אותה, וככה הוא נהרג"

"כשהתחלנו לתקשר עם רמי, הוא הבהיר לנו שהוא לא יכול להיכנס עד הסוף, כי זיהה מחבלים. הוא הציע שיצפצף בצופר של הרכב כדי שניתן יהיה להתקרב אליו. שיטת הצפצופים הזו הפכה להצלת חיים: הוא היה מצפצף, אנחנו היינו זוחלות כמה מטרים, מקשיבות לאן הקול מתקדם, וממשיכות".

"חברה נוספת שלי גם חולצה על ידי רמי"

בין כל אותם רגעים של חושך ואפילה, דרך רעיון הצפצופים, השכילו רמי והשותפים שלו להציל שוב ושוב עוד ועוד צעירים אבודים. "בסוף, אם הוא לא היה מחושב ונכנס עד אלינו פנימה, הוא כנראה היה מסכן את עצמו", אומרת ליאור בכנות. "אז הוא סייע לכמה שיותר ניצולים אחרים, והדריך אותם בדרך כדי שלא יסתכנו בעוד מוקד לחימה".

מיכל מוסיפה: "נשאר לנו אחוז אחד בסוללה. השיחה נותקה. היינו מבוהלות, אבל הקשבנו לצפצופים של רמי. התחלנו לזחול לעברם. פתאום גילינו שהם הגיעו בשתי מכוניות: אחת הייתה של ליאון ואורן, ואחת של רמי. עלינו קודם על הרכב של ליאון ואורן. הם הצליחו להוציא אותנו מבין חילופי הירי, ואז הועברנו לרמי".

כל התנועה הזו הייתה מלווה בפחד מתמיד: "לא הגענו לכביש מסודר. זה לא היה חילוץ מסודר של משטרה או צבא שבאים עם אורות מהבהבים. זה היה חילוף מהיר, בלי יותר מדי הסברים, בתוך שטח אש. רמי חיכה בקצה השני עם רכב נוסף, ונסענו איתו למושב פטיש. אני הלכתי לאיזושהי משפחה שהכירו חברה, הבנות האחרות התארחו בבית של רמי. הוא ואשתו אירחו אותן במקלט ובחדרים, דאגו להן להכל. מורן לובל, חברה שלי, גם חולצה על ידו".

מקור של אור בתוך החשיכה

בדברי הניצולות ניכרת אחדות דעים לגבי העובדה שרמי היה הכתובת היחידה. "אנחנו היינו באמת נתונים לחסדי שמיים. הצבא היה עסוק בלהבין את מפת הקרבות. המשטרה לא באמת יכלה לעזור, או שאולי כוחותיה כשלו מרוב עומס", מיכל משתפת. "הדבר הכי עוצמתי כאן הוא שקולו של רמי היה הקול היחיד שאמר לנו ’יש לי תוכנית, תרוצו מזרחה, תחפשו את מושב פטיש, תקשיבו ותשמעו שאני מצפצף’. הוא לא עצר לרגע".

מיכל ממשיכה ומתארת סיטואציה כמעט דמיונית: "אלף איש רצים בשדות, מחבלים אורבים בכל מקום, צרורות ירי וקולות נפץ מחרידים את האוויר. ובמציאות הזו – רק אדם אחד וקבוצת מתנדבים שנלחמים נגד הזמן".

"רמי הצליח לתקשר עם חלק מהחברים ולהסביר להם איך לצאת: ’אל תלכו מערבה, עזה שם, תלכו מזרחה, תחפשו דרך לעבור’. אנחנו מדברים על מצב שאנשים בבהלה מוחלטת. רבים נסעו או רצו פשוט לכיוון הלא נכון". ואכן, ככל שהשעות נקפו, זרמו יותר ויותר סיפורים על איך רמי ניווט אנשים בצמתים שונים. לפי העדויות, הוא אף הדריך את המשטרה עצמה שביקשה מידע על המתרחש בשדות מסביב.

הגיבור שלא רצה להיות גיבור:

הקרבה של המשפחה כולה

חשוב להבין שמעבר לרמי עצמו, המשפחה כולה נקשרה לאירוע. על פי העדויות, "הנכדה של רמי, אשתו, והילדים – כולם התגייסו לעזור. הם לא הכירו את השמות, לא ידעו מי הם החוגגים. הם רק שמעו שצריכים עזרה", מתארת מיכל.

האנושיות שבסיפור חוזרת ומודגשת על ידי הבנות: "זו לא רק אווירת ’גבורה’ בסגנון צבאי", אומרת מיכל. "אנחנו מדברים על חמלה, על אדם שהיה מוכן לתת לנו את הטלפון שלו, את הבית שלו, כל מה שצריך. הוא נשאר אדם צנוע. וכשיצא לתקשורת, לדעתי, הוא לא צפה את השיטפון של השאלות או אפילו ההאשמות שייתכן ויגיעו".

גם זוהר (ז’ז’ו), שראתה אותו פעמיים באותו יום, מציינת: "אין בכלל ספק שהוא שינה מסלולי חיים של מאות בני אדם. לכל הפחות הוא הנחה אותם לאן לברוח, מה שהפך להיות הבדל של חיים ומוות".

"למה הוא צריך לקבל ביקורת? על מה?" שואלת זוהר בכאב. "אם כבר, החברה כולה חייבת לו הכרת תודה. אם הייתי יכולה, הייתי נותנת לו עיטור אזרחי גבוה על האומץ שהפגין שם".