היום, 25 בנובמבר, מצוין ברחבי העולם יום המאבק הבין־לאומי באלימות נגד נשים. היום נקבע בידי האו״ם בשנת 1999, ומטרתו להעלות מודעות לתופעה ולעודד זיהוי מוקדם של סימני אזהרה במערכות יחסים לא בריאות – כאלה שעלולות להידרדר לאלימות. לצורך הכתבה שוחחתי עם מזית רפמן־נדב, מטפלת אישית וזוגית, שיצאה בעצמה מקשר אלים. לדבריה, מתוך החוויה הזו היא פיתחה שיטת טיפול שמטרתה ללוות נשים וגברים בתהליך החלמה מטראומות ולסייע להם לשקם את חייהם.
הסיפור שהוביל לטיפול
מזית הייתה מטפלת אישית עוד קודם לקשר האלים שחוותה, ולתחום של טיפול זוגי הגיעה בעקבות חוויותיה. "יש לי סיפור מאוד מורכב. אני מוגדרת כנס", היא מספרת. "ניצלתי מהזוגיות הרעילה באותו לילה שבו נלחמתי על החיים שלי במשך שעתיים".
הוא היה איש עסקים מארה"ב, והיא הייתה בחורה בת 32 שרצתה להתחתן. מזית חזרה לארץ, אחרי כמה שנים באמריקה, במטרה למצוא בן זוג להקים איתו משפחה. אבל תמיד היא חלמה לחזור לשם. אחרי חודש של קשר טלפוני, הוא הגיע לארץ כדי "לבחון את הקשר".
במשך שלושה חודשים של זוגיות היא לא ראתה אצלו סימנים של אלימות. אבל כשמזית נזכרת, היא טוענת שתמיד היו דגלים אדומים שהיא בחרה להתעלם מהם. הכל התפוצץ אצלה בלילה אחד, בו במהלך ויכוח הוא הרים עליה יד. באותו לילה, כשניסתה לברוח, נאלצה להתמודד עם אלימות פיזית שלו כלפיה.
"הטעות הגדולה – שרצתי לארוז בגדים"
"תמיד היו ויכוחים. תמיד הייתה קנאה", היא מספרת. "'רגע מה זה ההודעה הזו בטלפון?' אני אפילו לא זוכרת על מה היה הוויכוח בלילה שבו החלטתי לברוח. הוא לקח את הטלפון. אני לא יודעת מה הוא ראה שם, לא שהיה מה לראות. באותו ויכוח היד שלו עלתה למעלה. כשראיתי את זה זזתי אחורה. ידעתי שאני הולכת לקבל מכות".
"הטעות הגדולה שעשיתי הייתה שרצתי לחדר לארוז בגדים", היא טוענת. "הייתי צריכה לתכנן את העזיבה, אולי לחכות לבוקר. המחשבה הייתה – רגע אני אורזת את הבגדים והולכת מפה. אבל הוא לא נתן לי. מול ארון הבגדים הייתה מיטה. הוא זרק אותי עליה, התיישב לי על הצלעות, והחזיק לי את הידיים והרגליים. ואת עוד לא מבינה מה קורה פה. איך הגעתי לפוזיציה הזאת בכלל?".
הבריחה
היא ניסתה להיאבק, לצעוק, אך בשלב מסוים הבינה שלא שומעים אותה. בתושייה של הישרדות, היא החליטה לנסות שיטת פעולה אחרת, והרפתה. "בורא עולם כיוון את המבט שלי למזוזה שעל המשקוף, ואני אומרת לעצמי: 'את צריכה לצאת'. הייתי בלי רכב, בלי כלום. רק לקחת את הטלפון, להזמין מונית, ולברוח".
כשהוא ראה שהיא הפסיקה להיאבק בו הוא חשב שהיא מתחילה להירגע, וזה הרגע שאותו מזית ניצלה. היא המשיכה להתנהג כאילו נטשה את רעיון הבריחה, אבל בראש, כמו תקליט, אמרה לעצמה: "משקוף, טלפון, תברחי". לאחר כמה דקות היא הציעה לו לצאת לעשן בחוץ יחד, לדבר. בזמן שהוא מחפש את הסיגריות שהחביאה לו, היא כבר יצאה למרפסת, ברחה, הזמינה מונית והתחבאה בשיחים.
"הייתי בלי רכב, בלי כלום. רק לקחת את הטלפון, להזמין מונית, ולברוח"
אבל הוא חיכה לה בכביש. וניסה להיאבק בה גם כשהגיעה המונית. בדרך לא דרך היא הצליחה להיכנס ולברוח, בעוד הוא רודף אחריה. היא הצליחה להגיע לבית של חברה טובה שלה. "לא זוכרת כמה זמן זה לקח, לא הייתה לי תחושת זמן".
בהודעות שהוא שלח לה בשבועות שאחרי, כמובן שהיא הייתה אשמה בהכל. "לא לזה התכוונתי", "את הוצאת אותי מדעתי", כתב לה. שבוע לאחר מכן עזב את הארץ.
להבין את סדר הגודל
"כשיצאתי מהמאבק הזה הייתי פצועה ועם סימנים כחולים בכל הגוף", היא מספרת. "שמתי חולצות ארוכות ומייקאפ כדי להסתיר סימנים. ואת מסתכלת ואומרת: איך? איך? ידעתי. שיקרתי לעצמי. בחרתי שלא לראות. תירצתי".
באיזה שלב את מחליטה שאת הופכת את הסיפור הכואב הזה לטיפול באנשים אחרים?
"טיפלתי עוד קודם. הייעוץ זוגי נכנס בעקבות הסיפור שלי. הבנתי שיש המון סיפורים כאלה בחוץ, ולא מדברים אותם. קיבלתי את החותמות והאישורים לזה בהרצאה הראשונה שלי, שהייתה לפני חמש שנים. ואנשים ניגשים אחרי זה ומשתפים, ואומרים 'אז אפשר חיים אחרים?', ואני אומרת שאפשר".
"ידעתי. שיקרתי לעצמי. בחרתי שלא לראות. תירצתי"
הנורות האדומות והסביבה
יש נורות אדומות שהתעלמת מהן?
"תירצתי בשבילו, ברור. הוא לא מהארץ, המשפחה שלו בחו"ל, הוא בא לפה כדי לבדוק את הזוגיות הזאת, הוא בלי חברים או סביבה. אני עם משפחה, עם חברים, עם הכל. אני באזור הנוחות שלי, הוא לא באזור הנוחות שלו. אז הוא יותר קנאי… תירצתי תירוצים. נורות אדומות לא היו חסרות".
"אם זה בבדיקת טלפון, אם זה בקנאה", היא מתארת את הנקודות עליהן היא יכולה להצביע היום ולומר שהיו בעיתיות. "בכל זוגיות צריכה להיות קנאה בריאה, לא אובססיבית. והיו גם ויכוחים, כל יום. לכן באותו לילה שבו ברחתי, אני אפילו לא זוכרת על מה היה הוויכוח, כי היו כל הזמן. כל הזמן היו בדיקות והיה חוסר ביטחון. והיה גם ניסיון להרחיק אותי מהסביבה, לבודד אותי מחברות". היא מתארת לי כמה חששה להביא אותו להיפגש עם החברה הכי טובה שלה. "הייתי מאוד דרוכה. לא הייתי אני. מאוד נזהרתי. נורא פחדתי שיקלטו. וזה הכי לא אני".
היא מוספיה סיבה לבעיות שהובילו למצב הזה: "הייתי בת 32. הסביבה כבר אומרת 'יאללה, קדימה מה עם חתונה?' בסוף זה מחלחל ומשפיע".
מה אפשר לעשות כדי להתמודד עם התופעה הזו?
"לזהות את הנורה הראשונה. כשאת רואה אותה – אל תחכי לנורה השנייה. לא צריך לחכות. אני חיכיתי לכל הנורות. יש שיקולים כלכליים, יש ילדים, אבל לא לתרץ. כי המכות יגיעו. וכשהן מגיעות פעם אחת – הן יגיעו גם בפעם השנייה. את לא צריכה להיות במקום הזה אפילו פעם אחת".
