היום ב-1962 התאספה ועידת הוותיקן השנייה, הכינוס המשמעותי ביותר בעולם הנצרות בעידן המודרני.
באמצע המאה ה-20 ניצבה הכנסייה הקתולית בפני מספר בעיות שהציף העולם המודרני: ראשית, האינדיווידואליזם המתגבר הוביל להיחלשות הקהילתיות הדתית הנוצרית. שנית, קהל המאמינים התקשה יותר לקבל את כתבי הקודש כפשוטם, ודרש פירושים הגיוניים ורלוונטיים יותר. שלישית, מאורעות השואה ושתיקת הכנסייה הקתולית לעומתן הכריחו בחינה מחודשת של השורשים הנוצריים של האנטישמיות. ורביעית, הקמת ישראל וגלי הדה-קולוניזציה הציבו אתגר תיאולוגי, והכריחו בחינה של יחס הכנסייה לבני דתות וגזעים אחרים. כדי לדון בבעיות אלו, כינס האפיפיור יוחנן ה-23 ועידה אקומנית של בישופים וכמרים מכל העולם, שדנו בהן בסדרת מושבים במשך 3 שנים (במהלכן נפטר האפיפיור ופאולוס ה-6 נבחר תחתיו). בדצמבר 1965 הציגה הועידה את הגישה המחודשת של הכנסייה: אפשור לשינויים בכנסייה ובפולחן ע"פ לאום, הגדלת כח הבישופים המקומיים, וחשוב מכל, הנוסטרה אטאטה: הכרה באמיתות ובענייני קודש המצויים גם מחוץ לקהל הנוצרי, פתיחות לדתות אחרות, שלילת האנטישמיות ואשמת היהודים במות ישו, וגינוי אפליה.
מקור תמונה – ויקיפדיה
