היום ב-1883 חולקו לראשונה ארה"ב וקנדה לאזורי זמן.
מאז שבני אדם החלו למדוד לעצמם זמן, היה כל אזור ואזור מודד לעצמו. עם פיתוח השעונים, יצרו ערים רבות מגדלי שעון שהפך לזמן הבסיס עבור כל תושבי העיר; אם אדם נסע לעיר אחרת, לרוב הוא היה מסתנכרן לפי אזור הזמן בנקודת המוצא (שעונים ומדידת זמן מדויקת סייעו גם לפיתוח יכולות ניווט, אך זה סיפור לפעם אחרת). בראשית המאה ה-19 קבעה בריטניה זמן אחיד עבור כל ארצה, וזאת על בסיס השעון שבמצפה גריניץ' בלונדון. כמה עשורים לאחר מכן היתה ניו-זילנד הארץ הראשונה לקבוע את זמנה ביחס לשעת גריניץ' – כמעט 12 שעות לפני. מדינות נוספות קבעו להן זמן אחיד, אך ארה"ב לא יכלה לעשות זאת בשל גודלה הרב (לדוג', אם ייקבע זמן החוף המזרחי, הרי שהשמש תזרח בקליפורניה ב-11 בבוקר); הראשונות להתייצב מול בעיות אלו היו (במפתיע או שלא במפתיע) חברות הרכבת, אשר היו החברות הראשונות לחצות באופן תדיר אזורים נרחבים; הנ"ל שרטטו על פני צפון אמריקה 5 'אזורי זמן', בערך שווים בגודלם ובערך חופפים גבולות מדינות קיימות. עם הזמן הלך הקונספט והתחזק, וכיום קיימת חלוקה ברורה של העולם לאזורי זמן ע"פ שעון גריניץ' – דבר המקל על תקשורת ותעבורה.
מקור תמונה – ויקיפדיה
