הוא נולד ברוסיה ב־19 בנובמבר 1910 וגדל בירושלים. הוא הספיק להילחם בבריטים, לשבת בכלא, להנהיג את האצ"ל – ואז לצאת בשליחות צבאית של אותם בריטים שראה כאויב. דוד רזיאל, מפקד המחתרת שכונה "האלוף בן ענת", נהרג בפיצוץ בעיראק ב־20 במאי 1941 – בגיל 30 בלבד.
רגע היסטורי-עכשווי.
ילדות, נערות ותחילת הדרך
דוד נולד בעיירה סמרגון שבפלך וילנה. הוא היה נצר למשפחת רבנים, בן לבלומה ומרדכי רזיאל – מחנך עברי שדיבר עם ילדיו עברית בבית. בגיל ארבע עזב עם משפחתו לרגל משרה שקיבל אביו בתל אביב. במהלך מלחמת העולם הראשונה גירשו השלטונות העות'מאניים את יהודי הארץ בעלי נתינות רוסית. המשפחה הוגלתה למצרים, חזרה לרוסיה, ורק בשנת 1923 הצליחה לשוב לארץ.
בתקופת הנערות למד דוד בתל אביב בבית הספר "תחכמוני", ולאחר מכן עבר לירושלים והצטרף לישיבת מרכז הרב. הוא היה חברותא של הרב צבי יהודה קוק ומקורב לרב שפירא. במקביל ללימוד התורני למד גם מדעי היהדות, מתמטיקה ופילוסופיה באוניברסיטה העברית.
מאורעות תרפ"ט טלטלו אותו. הפוגרומים ואוזלת היד שחש הובילו אותו להצטרף להגנה בירושלים. תוך זמן קצר סיים קורס מפקדים והחל לפעול בשורותיו.
הקמת האצ"ל וכתיבת ספרים
בשנת 1931 עזב את ההגנה והצטרף למקימי האצ"ל – מחתרת שפעלה בגישה תקיפה יותר. עם פרוץ מאורעות תרצ"ו–תרצ"ט, דרש לשבור את מדיניות ההבלגה. יחד עם אברהם שטרן כתב את "האקדח" תחת שם עט – מדריך לחימה שהפך לכלי בסיסי במחתרות.
באותה תקופה התחתן עם שושנה שפיצר, בת למשפחת חינוך ירושלמית. שושנה ניהלה את בית הספר לבנות שפיצר. רזיאל סירב להצטרף לניסיונות האיחוד עם ההגנה ונשאר באצ"ל. רבים ראו בו דמות מופת של נחישות והקרבה.
מינוי לפיקוד האצ"ל
בשנת 1938 מינה אותו זאב ז'בוטינסקי למפקד האצ"ל. רזיאל העדיף שיכנו אותו "ראשון בין שווים" במקום "ראש המפקדה". הוא אימץ את הכינוי "בן ענת", על שם השופט שמגר בן ענת.
תחת פיקודו ביצע האצ"ל שורת פעולות תגמול, במיוחד בירושלים. פיגועי ירי, מטענים וחבלות גבו את חייהם של יותר מ־200 ערבים. מוסדות היישוב גינו את הפעולות, והביקורת הפוליטית החריפה.
פעילות מדינית ומחבוא בירושלים
בינואר 1939 יצא מהארץ בזהות בדויה והשתתף בוועידה בפריז. במהלך ביקורו פגש את ז'בוטינסקי, שאמר שחיכה לו 15 שנה, ומינה אותו לנציב בית"ר בארץ ישראל.
לאחר שובו נעצר אך הצליח להימלט. בירושלים נהג להסתתר, ולפעמים לן בבית משפחת שפירא בשכונת גאולה. הרב אברהם אלקנה שפירא פינה עבורו את מיטתו ויצא ללמוד בלילות.
במאי 1939 נעצר שוב. באוקטובר שוחרר בערבות פנחס רוטנברג.
כשהחלה מלחמת העולם השנייה, קרא רזיאל לעצור את המאבק בבריטים ולתמוך בהם נגד גרמניה הנאצית. הצעד הזה עורר התנגדות. אברהם שטרן פרש מהאצ"ל והקים את לח"י.
השליחות לעיראק ומותו
במאי 1941, בעקבות מרד פרו־נאצי בעיראק, פנו הבריטים לרזיאל וביקשו ממנו להוביל יחידת קומנדו לפעולת חבלה. רזיאל התעקש לצאת בעצמו, למרות הסיכון. בצוות השתתפו יעקב מרידור, יעקב סיקא אהרוני ויעקב טרזי.
ב־17 במאי המריאו מתל נוף ונחתו בחבניה. הבריטים שינו את היעד, ושלחו את הצוות לאסוף מודיעין לקראת קרב בפלוג'ה. ב־20 במאי נהרג רזיאל מפצצה גרמנית שפגעה ברכב שבו נסע, יחד עם קצין בריטי שליווה אותו. חבריו הצליחו להשלים את המשימה.
הבריטים קברו את רזיאל בעיראק תחת השם "בן משה". רק בשנת 1955 הסכימה עיראק להעביר את ארונו – בתנאי שלא יגיע לישראל. בריטניה העבירה את הארון לקפריסין, ורק בשנת 1961, בעקבות פנייה של מנחם בגין לנשיא קפריסין, הועבר רזיאל לקבורה בהר הרצל בטקס צבאי מלא.
זיכרון והנצחה
לאחר מותו העניק לו צה"ל דרגת אלוף. מנחם בגין קבע את כ"ג באייר כיום ההתייחדות עם חללי האצ"ל.
שושנה, רעייתו, לא ידעה שבמותו נשאה ברחמה את בנם. היא ילדה בן וקראה לו דוד, אך התינוק נפטר בבית החולים. קברו בהר הזיתים נהרס בשנות שלטון ירדן – כמו קברים רבים אחרים בבית העלמין.
ומה אנחנו יכולים ללמוד?
במהלך ראיון שנערך עמו הבוקר (ג') ב"כאן רשת ב'", התבטא יו"ר מפלגת הדמוקרטים והאלוף במיל' יאיר גולן, בצורה חריפה. גולן אמר: "מדינה שפויה לא הורגת תינוקות כתחביב".
ההיסטוריה מלמדת שיהודים לא הורגים כתחביב. המנהג הזה שייך לאויב האסלאמי שנמצא סביבנו – לא לנו. בתחילת המאה שעברה, יהודים לא הסתובבו ברחובות אירופה, קראו "שמע ישראל" והתפוצצו. בימי ראשית הציונות פעילות המחתרות היו לשם הגנה, הרתעה ובניה. לא כתחביב להרוג.
באותה מידה, גם היום מדינת ישראל לא פועלת מתוך יצר של הרג, אלא מגיבה כדי להגן על עצמה – בעקבות טבח ה-7 באוקטובר. כדברי הרמטכ"ל אייל זמיר, הערב: "אנו מגנים על עצמנו ולשם כך עלינו לתקוף".
