אלי ויזל נולד בט"ז בתשרי ה'תרפ"ט, 30 בספטמבר 1928. הוא איבד את משפחתו בשואה ושרד את מחנות אושוויץ ובוכנוולד. במהלך השנים, שבהן נעשה לאחד מהיהודים החשובים במאה ה-20, כתב עשרות ספרים, הרצה ברחבי העולם ונאבק באדישות לרשע. פעל למניעת רצח עם ולשימור זכר השואה. הוא נפטר לפני תשע שנים בדיוק, כ"ו בסיוון ה'תשע"ו, 2 ביולי 2016. רגע היסטורי-עכשווי.
קורות חייו
ויזל נולד בעיירה סיגט שבחבל מרמורש, צפון טרנסילבניה. הוריו, שלמה־אלישע ושרה לבית פייג, היו יהודים חרדים שניהלו מכולת. בבית ילדותו דיברו יידיש, גרמנית, הונגרית ורומנית. אביו עודד אותו ללמוד עברית וספרות כללית. אמו דחפה אותו ללמוד תורה וחסידות. הוא התקרב לחסידות קרעטשניף.
בשנת 1940 סופחה סיגט להונגריה, בעלת בריתה של גרמניה הנאצית. ויזל נרשם ללימודי גימנסיה בעיר דברצן ואחר כך באוראדיה. בסופו של דבר סולק מבית הספר עקב חוקי הגזע. במשך שנים אחדות נותרו יהודי סיגט בעירם בביטחון יחסי, אך בי"א בניסן ה'תש"ד, 19 באפריל 1944, בעקבות פלישת הצבא הגרמני להונגריה, הוקם בעיר גטו שבו רוכזו היהודים. בי"א באייר, 21 במאי, החל גירוש יהודי העיר לאושוויץ, ובני משפחת ויזל ביניהם.
אמו ואחותו הצעירה נרצחו עם הגעתן. אלי ואביו נשלחו למחנה אושוויץ III־מונוביץ, שם הועבדו בפרך. הם הועברו בין מחנות משנה בתנאים קשים. בכ"ה בטבת, 17 בינואר, החלו הנאצים בפינוי המחנה. אלי ואביו צעדו מערבה בצעדת מוות, עד למחנה בוכנוואלד. האב מת ימים ספורים לאחר ההגעה.
ויזל שרד את שלושת החודשים האחרונים של המלחמה במחנה. בכ"ח בניסן ה'תש"ה, 11 באפריל 1945, שוחרר בוכנוואלד בידי בעלות הברית. אלי שוחרר מהמחנה כשהוא בן 16 וחצי, לבדו וללא משפחתו. גם שתי אחיותיו הבכורות שרדו את השואה.
הוא נישא בשנת 1969, ברובע היהודי בירושלים, לאסתר מריון רוז ונולד להם בן אחד – אלישע. עד מותו הוא התגורר בארצות הברית והרצה בקתדרה למדעי הרוח של אוניברסיטת בוסטון.
התמונה והאחיות
לאחר שחרורו באפריל 1945, נשלח אלי ויזל לבית יתומים בצרפת, כנראה בארמון בעיירה אמבלואה. הוא למד צרפתית וצולם לעיתון מקומי. בזכות אותה תמונה, אחת מאחיותיו זיהתה אותו – וכך חודש הקשר ביניהם. זמן קצר לאחר מכן מצא גם את אחותו השנייה.
ויזל למד פילוסופיה בסורבון, לימד עברית, והושפע עמוקות ממורו המסתורי – מר שושני . בהמשך עבד כעיתונאי בצרפת, אולם סירב לכתוב על השואה משום שטען כי "אין מילים שיתארו את הזוועה". בהמשך כתב ביידיש את ספרו הראשון: "והעולם שתק", על זיכרונותיו ממחנה הריכוז. הספר תורגם לצרפתית תחת השם "הלילה", ונעשה לרב־מכר בינלאומי.
פרס נובל
בשנת 1963 התאזרח בארצות הברית, שם החל לכתוב בעיתון ביידיש, והיה כתב העיתון "ידיעות אחרונות". כמו כן, כתב ספרים בצרפתית שתורגמו לאנגלית. באותם ימים החל בפעילות ציבורית להנצחת מורשת השואה, והפך לדמות המרכזית והמוכרת ביותר בארצות הברית בתחום זה. ויזל עודד ניצולי שואה אחרים לספר את סיפוריהם, ופרסם בעצמו יותר מ-40 ספרים, ואף זכה בפרסים ספרותיים רבים.
ב-1966 פרסם את "יהודי הדממה", על יהדות ברית המועצות, והפך לפעיל מרכזי למענה. על בסיס הספר עלה מחזה בתיאטרון "הבימה" ב-1970. מחזה נוסף, "זלמן או טירופו של אלוהים", הוצג בהצלחה בישראל ובארצות הברית.
אלי זכה לעיטורים האזרחיים הגבוהים ביותר, כאשר בשנת 1985 הוענקה לו מדליית הזהב של הקונגרס האמריקני. ב-1986 קיבל את פרס נובל לשלום, על פעילותו בוועדה הנשיאותית לזיכרון השואה, לבקשת הנשיא ג'ימי קרטר. ב-1992 קיבל את מדליית החירות הנשיאותית. הוא יזם את הקמת מוזיאון השואה הלאומי של ארצות הברית, והדליק בו את אש התמיד עם הנשיא ביל קלינטון בטקס הפתיחה הרשמי ב-1993.
גם בישראל זכה להוקרה. בשנת 2013 קיבל את עיטור נשיא המדינה. עוד קודם לכן, קיבל תארי דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בר-אילן ב-1973 ומאוניברסיטת חיפה ב-1986.
ויזל כיהן עד יום מותו כיו"ר המועצה הציבורית של עמותת אלע"ד.
תחושת היתמות
מרכיב מרכזי בהגותו של ויזל היה תחושת היתמות – הן הממשית, בעקבות אובדן אביו ואימו, והן הרוחנית, בשאלות אמונה ואלוהים. הוא העיד על עצמו כמי שנותר בודד בעולם, ללא עוגן רוחני. הנער שגדל בקהילה החסידית בז'יגט חווה באושוויץ טלטלה באמונתו. בכתביו משנות החמישים והשישים תיאר עולם של ריק קיומי. חורבן שאין בו משמעות או נחמה. תחושת הריקנות הזו באה לשיאה בתיאור הלילה הראשון במחנה: לילה שהותיר בו צלקת עמוקה, לילה שנחרת בנפשו כמייצג של כל מה שבא לאחריו – אובדן זהות, שתיקה אלוהית, ותחילתה של יתמות שאין לה מענה.
"לעולם לא אשכח את הלילה הזה, הלילה הראשון במחנה שהפך את חיי ללילה ארוך ונעול על שבעה מנעולים.
לעולם לא אשכח את העשן הזה.
לעולם לא אשכח את פניהם הקטנות של הילדים שגופם היה ללפיד בוער תחת שמים מחרישים.
לעולם לא אשכח את הלהבות אשר שרפו לתמיד את אמונתי.
לעולם לא אשכח את דומיית הלילה שגזלה ממני לנצח את התשוקה לחיות.
לעולם לא אשכח את הרגעים הללו שרצחו את אלוהי ואת נשמתי ואת חלומותיי שהיו למדבר שממה.
לעולם לא אשכח כל זאת, לו גם אהיה נידון לחיים ארוכים כחיי אלוהים עצמו. לעולם".
בהמשך חזר ויזל אל דבריו מהעבר וביקש לדייק את משמעותם. בספרו "כל הנחלים הולכים אל הים" שתורגם לעברית בשנת 2000, הסתייג מן הפרשנות הרווחת לפסקת התלייה ב"הלילה": "היכן, אפוא, אלוהים? וחשתי בתוכי קול עולה ומשיב: היכן הוא? הנהו – הוא תלוי כאן, על הגרדום הזה…". הוא הדגיש שמעולם לא טען שאלוהים מת, אלא שעמד מול שאלה נוקבת ובלתי פתורה – שאלת נוכחותו של האל נוכח השואה והעדר ההשגחה שזעק מתוך הדממה.
"סכנות האדישות"
באפריל 1999, נשא אלי ויזל נאום היסטורי בבית הלבן. הוא קרא לו "סכנות האדישות". אלי דיבר על ההשלכות החמורות המתלוות אל האדישות ואל אלו שעומדים מן הצד.
ויזל שיתף את קורות חייו, תיאר את סבלם של הקורבנות, והציג את העמידה מן הצד לא כבחירה ניטרלית – אלא כהשתתפות בפשע. הוא הזהיר: אדישות איננה העדר תגובה. זו תגובה מסוג מסוכן במיוחד. הנאום השפיע רבות, וזכה להכרה כאחד החשובים שנישאו במאה ה-20.
"כי לא השנאה היא ההיפך מאהבה, אלא האדישות. השנאה לפחות מעוררת תגובה, נאבקים בה. מגנים אותה. מפרקים אותה מנשקה. ואילו האדישות איננה מעוררת תגובה, אדישות איננה תגובה, אדישות איננה התחלה. אדישות היא סוף".
(מתוך נאומו)
הוא נפטר לפני תשע שנים בדיוק, בביתו שבניו יורק. בן 87 היה במותו.
ומה אנחנו יכולים ללמוד?
הפעם המסר קצר וברור: אנחנו צריכים לצאת מהאדישות. כבני משפחה, כהורים, כעובדים, כאזרחים. לא משנה מה הנושא. אם משהו מטריד אתכם, אל תשתקו. טפלו בו. הובילו שינוי. היו דוגמה לאחרים. כאמור, אדישות איננה ניטרליות – היא שותפות בשתיקה. צאו מהאדישות, ועזרו גם לאחרים לצאת ממנה. אם כל אחד מאיתנו יהיה קצת אלי ויזל, נהפוך לחברה טובה יותר.
עומק ואיכות! תודה רבה!!