בראשון לספטמבר 1939 פלשה גרמניה הנאצית לפולין, ובכך פתחה את מלחמת העולם השנייה – המלחמה ההרסנית ביותר בתולדות האנושות. היא נמשכה עד 1945 וכללה כמעט את כל העולם: עשרות מדינות השתתפו בלחימה שהתנהלה באירופה, אסיה, אפריקה, באוקיינוסים ובשמיים, והובילה למותם של כ-80 מיליון בני אדם.
לקראת סיומה נעשה בפעם היחידה בהיסטוריה שימוש בנשק גרעיני, כאשר ארצות הברית הפציצה את הערים היפניות הירושימה ונגסאקי.
השנים שלאחר מלחמת העולם הראשונה
לאחר מלחמת העולם הראשונה השתנה המאזן של אירופה והעולם. גרמניה הובסה, שטחה צומצם, והיא חויבה לשלם פיצויים כבדים על פי חוזה ורסאי – מה שהוביל לתסיסה פנימית עמוקה. האימפריה האוסטרו-הונגרית פורקה, שטחים עות'מאניים נכבשו בידי בריטניה וצרפת, ובלב אירופה קמו מדינות חדשות על בסיס עקרון הזכות להגדרה עצמית.
רוסיה, מנגד, עברה מהפכה קומוניסטית והפכה לברית המועצות. המערב ניסה לבסס סדר עולמי חדש באמצעות הקמת חבר הלאומים – אך בלא ארצות הברית, שהנחילה מדיניות בדלנית, וללא יכולת אכיפה אמיתית.
אירופה משנה פנים: משטרים טוטליטריים
במהלך שנות ה-20 וה-30 הלכה והתערערה יציבות העולם. משברים כלכליים קשים – ובראשם השפל הגדול – זעזעו את אירופה והובילו לעליית משטרים טוטליטריים באיטליה, גרמניה, וברית המועצות. משטר טוטליטרי הוא שלטון ריכוזי וקיצוני שבו המדינה שולטת בכל תחומי החיים – ללא הפרדת רשויות, חופש ביטוי או זכויות פרט. המנהיג מציג עצמו כבעל סמכות מוחלטת, מתנגדיו מדוכאים, והאידיאולוגיה הרשמית מופצת באגרסיביות באמצעות תעמולה. החברה כולה מגויסת לשרת את צורכי השלטון והאזרחים משועבדים לרצונו.
גרמניה, שהתמודדה עם אבטלה, עוני ואובדן כבוד לאומי, הפכה קרקע פורייה לעלייתו של אדולף היטלר. ב-1933 מונה לקנצלר, ביטל את הדמוקרטיה והפך את גרמניה לדיקטטורה נאצית – טוטליטרית עם אידיאולוגיה של גזענות, עליונות הגזע הארי ושאיפה להתפשטות טריטוריאלית במזרח אירופה והעולם בפרט.
החזון הנאצי כלל הקמת "רייך שלישי" על חורבות המדינות הסלאביות, שעבוד של עמים נחותים, והשמדת יהודים וצוענים. במקביל, איטליה הפשיסטית בהובלת מוסוליני, ויפן האימפריאלית – ביססו את ציר ברלין-רומא-טוקיו שנודע לימים למדינות הציר, שחתר להגמוניה עולמית תוך שימוש בכוח.
מדיניות הפיוס של המערב
מערב אירופה, ובעיקר בריטניה וצרפת, קיוו לשמר את השלום באמצעות מדיניות פיוס – מתוך תחושת אשם כלפי גרמניה, פחד ממלחמה חדשה, ולעיתים אף רצון לרתום את הנאציזם כבלם לקומוניזם.
כאשר היטלר הכריז ב-1935 על ביטול חוזה ורסאי והחל להתחמש, המערב לא הגיב. גם סיפוח חבל הריין המפורז, כיבוש אוסטריה, והתערבות גרמניה ואיטליה במלחמת האזרחים בספרד – נתקלו בשתיקה מהמערב. שיא מאמצי הפיוס היה בהסכם מינכן בספטמבר 1938, שבו ויתרו בריטניה וצרפת על חבל הסודטים שבצ'כוסלובקיה. אך בתוך חודשים מעטים הפר היטלר את ההסכם ופלש למדינה כולה. התגובה המערבית הייתה רפה, והיטלר הבין שהמערב מהסס.
רק באביב 1939, לאחר איומים כלפי פולין, שינו בריטניה וצרפת את גישתן – והבטיחו ערבויות ביטחוניות לפולין. באותו הזמן, חתמה גרמניה גם על הסכם אי תוקפנות עם ברית המועצות – כולל פרוטוקול סודי לחלוקת מזרח אירופה – מה שסלל את הדרך למלחמה.
הפלישה לפולין – פרוץ מלחמת העולם השנייה
בספטמבר 1939 פתחה גרמניה הנאצית במתקפה כוללת על פולין, ובכך בא לידי מימוש תחילת חזונו של היטלר על כיבוש מזרח אירופה לטובת מרחב מחיה ("Lebensraum") לגרמנים. הפלישה הגיעה לאחר חודשים של דרישות כלפי פולין, כולל ויתור על העיר דנציג ועל "המסדרון הפולני", ולצד חתימת הסכם סודי עם ברית המועצות לחלוקת פולין בין שתי המעצמות.
המערכה נפתחה בהפצצות אוויריות על שדות תעופה, תשתיות וערים כמו הבירה ורשה והעיר ויילון, והמשיכה בפשיטה קרקעית. צבא גרמניה, שנהנה מיתרון עצום בכוח אדם, טנקים וחיל אוויר, יישם לראשונה את דוקטרינת "מלחמת הבזק" – שילוב בין הפצצות מהאוויר, חדירת כוחות שריון וכיתור מהיר של כוחות האויב. הצבא הפולני, שמנה כמיליון חיילים אך סבל ממימון דל, התפזרות כוחות ונחיתות טכנולוגית, התקשה לבלום את המתקפה.
ב-3 בספטמבר הכריזו בריטניה וצרפת מלחמה על גרמניה, אך נמנעו מכל פעולה צבאית ממשית שתסייע לפולין. שבועיים לאחר תחילת הפלישה, ב-17 בספטמבר, פלש גם הצבא האדום ממזרח – בהתאם להסכם ריבנטרופ-מולוטוב – וזירז את תבוסת פולין. עד סוף החודש נכבשה ורשה, וכעבור ימים אחדים נכנעו אחרוני החיילים הפולנים. פולין חולקה בין גרמניה לברית המועצות, והממשלה שנמלטה הקימה ממשלה גולה בפריז.
תוך חמישה שבועות נמחקה פולין העצמאית מהמפה, בעוד מעצמות המערב צופות מהצד. ובכך החלה מלחמת העולם השנייה.
לקח היסטורי: מדיניות הפיוס של המערב נכשלה – מדיניות שלא נעלמה מהעולם
הלקח המרכזי ממדיניות הפיוס של בריטניה וצרפת כלפי גרמניה הנאצית בשנות ה-30 הוא שוויתורים לתוקפן נחוש לא מונעים מלחמה – אלא מזינים אותה. המעצמות ניסו למנוע עימות כולל על ידי היענות לדרישות של היטלר, בתקווה שיסתפק במה שכבר קיבל. בפועל, אותן מחוות פורשו כחולשה, עודדו את המשטר הנאצי להרחיב את דרישותיו, והובילו להסלמה מתמשכת שסופה בפלישה לפולין.
בישראל, תפיסת "ההסדרה" עם ארגון הטרור חמאס – שקבעה כי הארגון מורתע, שקול ואינו מעוניין במלחמה – קרסה בבת אחת ב-7 באוקטובר. החמאס לא רק שלא התמתן, אלא ניצל את הרגיעה לצבירת כוח, חימוש ומידע מודיעיני. כמו אז, גם עכשיו, חמאס אמר בקול מלא מה המטרות שלו, ומה הכוונות שלו. המציאות התריעה – אך לא הקשיבו.
באירופה, המערב ניסה להכיל את תוקפנותו של פוטין במשך שנים: תחילה בגיאורגיה ב-2008, לאחר מכן בסיפוח קרים ב-2014 – ורק כאשר פלש לאוקראינה כולה ב-2022, הבינו שההבלגה נכשלה.
כעת עומדים שתי הדוגמאות למבחן: אם ישראל תסכים להסכם שישאיר את חמאס בשלטון – הארגון עלול ללמוד שהטבח השתלם, ויעבור להתכונן לפשיטה הבאה. ואם המערב ייכנע לדרישות רוסיה ויכיר בשינויים טריטוריאליים באוקראינה – פוטין יידע שהמלחמה השתלמה לו, ועלול להמשיך מערבה.
ההיסטוריה כבר לימדה את המחיר של פיוס עם התוקפן. מי שנכשל בלמידת הלקח – מזמין את המלחמה הבאה.
