ניתוק הזיקה היה מהלך דרמטי שבו ירדן ניתקה את הקשר המשפטי והאזרחי עם יהודה ושומרון, (להלן מטעמי נוחות – "הגדה המערבית"). ב־31 ביולי 1988 הכריז חוסיין, מלך ירדן, כי ממלכתו מוותרת על הריבונות בשטחים שנכבשו ב־1948. ברגע אחד לפני 37 שנים הפכה הגדה המערבית של ירדן הכבוש בידי ישראל לשטח הנמצא בחלל משפטי.
רגע היסטורי-עכשווי.
ההחלטה על ניתוק הזיקה
ירדן כבשה במלחמת העצמאות את יהודה ושומרון, וסיפחה אותם ב־24 באפריל 1950. הסיפוח זכה להכרה מצד הממלכה המאוחדת ולהכרה דה־פקטו מצד ארצות הברית, פקיסטן, עיראק ומדינות נוספות.
בהמשך, כידוע, ישראל כבשה במלחמת ששת הימים ב־1967 את השטחים הללו מידי ירדן. אולם הממלכה, אף על פי שלא הייתה הריבון בפועל, המשיכה לשלם משכורות ופנסיה לעובדי ציבור ולתת שירותים בענייני ההקדשים והחינוך. ב־1972 הגה חוסיין, מלך ירדן תוכנית לכינון פדרציה – ממלכה ערבית מאוחדת הכוללת את ירדן ממזרח והגדה המערבית לה עם שני חבלים אוטונומיים. תוכנית זו לא הגיעה לכדי מימוש.
בשנת 1974 החליטה הליגה הערבית על הכרה באש"ף כמייצג הלגיטימי הבלעדי של העם הפלסטיני. החלטה זו אילצה את המלך חוסיין לוותר על תביעתו לדיבור בשם הפלסטינים במשא ומתן ולהכיר במדינה פלסטינית עצמאית אשר אינה תלויה בירדן.
האופציה הירדנית
לאחר 1967, במשך שני עשורים, צמחה מה שכונתה "האופציה הירדנית". רעיונות להסדר מדיני שבו ירדן תישאר אחראית על שטחי יהודה ושומרון גם לאחר שחרורם בידי ישראל, במקום להקים מדינה פלסטינית נפרדת. חלק מההצעות ביקשו להחזיר את השטח לירדן, בעוד אחרות הציעו שירדן תהיה המדינה הפלסטינית בפועל.
הניסיון המתקדם ביותר לקדם את הרעיון התרחש ב־1987 עם הסכם לונדון שנחתם בין המלך חוסיין לשמעון פרס. ההסכם נבלם על ידי ראש הממשלה יצחק שמיר, והתוכנית כולה קרסה. זמן קצר לאחר מכן, פרצה האינתיפאדה הראשונה, וירדן הבינה כי האופציה איננה ריאלית יותר.
אינתיפאדה וההבנה הירדנית
האינתיפאדה הראשונה פרצה בדצמבר 1987. המלך חוסיין נוכח לדעת כי אין בידו כמעט השפעה על ההתפתחויות הפוליטיות הפלסטיניות. זאת, לאחר כישלון הסכם לונדון, שנועד, כאמור, לתת את האפשרות של "האופציה הירדנית" כתחליף לאש"ף, ולכינון שליטה על הערים הערביות ביהודה ושומרון. חוסיין העריך כי המהומות עלולות לחלחל אל האוכלוסייה הפלסטינית שבממלכת ירדן. אי לכך, נקט במספר צעדים:
- ב־28 ביולי 1988 הודיע על הפסקת תוכנית פיתוח לגדה המערבית בהיקף של 1.3 מיליארד דולר, מתוך רצון לאפשר לאש"ף לקחת יותר אחריות על שטחים אלה.
- ב־30 ביולי פיזר המלך את הפרלמנט. מטרתו היתה להפסיק את ייצוגם של הגדה המערבית. מספר הנציגים מהאזור המערבי לירדן בפרלמנט היה 30, כמחצית ממספר המושבים.
- ב־31 ביולי הודיע המלך על ניתוק כל הקשרים החוקיים והמִנהליים עם הגדה המערבית. הוא החריג את החסות על המקומות הקדושים למוסלמים בירושלים. בנאומו לאומה באותו יום, נימק המלך את המהלך בסיועו להקמת מדינה פלסטינית עצמאית.
ההצהרה הירדנית
- נקבע כי החל מ־1 באוגוסט, יהיה תוקף הדרכונים הירדניים לתושבי הגדה המערבית לשנתיים בלבד. כל מי שהיה תושב הגדה המערבית לפני 31 ביולי, ייחשב כאזרח פלסטיני ולא ירדני.
- ב־4 באוגוסט החליטה ממשלת ירדן על סיום שירותם של פקידי המגזר הציבורי בגדה המערבית.
בנאומו ב־31 ביולי, אמר המלך חוסיין:
"משמעות כינון המדינה הפלסטינית העצמאית היא ניתוק הגדה המערבית מממלכת ירדן ההאשמית… אנו מכבדים את רצון אש"ף, הנציג החוקי היחיד של העם הפלסטיני, להינתק מאיתנו כמדינה פלסטינית עצמאית ואנו אומרים זאת מתוך מודעות מלאה… צעדינו הקשורים לגדה המערבית נוגעים אך ורק לאדמה הפלסטינית הכבושה ולבני עמה, ולא לאזרחים הירדנים ממוצא פלסטיני בממלכת ירדן ההאשמית. מובן שיש להם, לכולם, מלוא הזכויות האזרחיות, וחלות עליהם כל החובות ככל אזרח אחר… ירדן אינה פלסטין"
בהתאם למדיניותו החדשה, הצהיר המלך ב־7 באוגוסט כי:
"לירדן אין ריבונות על הגדה המערבית ורצועת עזה הכבושות, אשר שייכות לעם הפלסטיני".
ההשלכות
- ביטול האזרחות הירדנית – ערביי הגדה המערבית איבדו את האזרחות הירדנית. המהלך יצר בעיות במעמדם המשפטי.
- המעמד הבינלאומי של "הגדה המערבית" – ההכרה של ירדן בוויתור על הריבונות לא הובילה להכרה בינלאומית על שליטת הפלסטינים.
- השלכות פוליטיות – המהלך לא פתר את בעיית הייצוג. פלסטינים לא זכו בהכרה או זכויות בינלאומיות ברורות.
- המאבק המשפטי הבינלאומי – המהלך יצר סיבוכים משפטיים בנוגע למעמד הגדה ולזכויות הפלסטינים.
- תסבוכת הנכסים והזכויות האזרחיות – תושבים לא ידעו כיצד להתמודד עם זכויותיהם החוקיות והנכסים לאחר הניתוק.
- העברת האחריות לאש"ף – ירדן העבירה את האחריות לאש"ף. גם צעד זה לא הביא להכרה בינלאומית במדינה פלסטינית עצמאית.
עמדת ישראל
ישראל טוענת כי יהודה ושומרון (ורצועת עזה) לא היו תחת ריבונות של מדינה אחרת לפני כיבושם ב-1967. רצועת עזה לא סופחה למצרים, ויהודה ושומרון, על אף שסופחו על ידי ירדן, לא הוכרו על ידי הקהילה הבינלאומית כריבונות ירדנית. על כן, ישראל רואה את השטח כתפיסה לוחמתית ולא ככיבוש.
ב-1967, לאחר כיבוש מזרח ירושלים, ישראל החלה להחיל את ריבונותה על העיר, והפכה את יהודה ושומרון לשטחים ב"תפיסה לוחמתית", כלומר, שטח תחת ממשל צבאי, אך לא כשטח כבוש. ב-2012, הוועדה בראשות השופט אדמונד לוי קבעה כי השטחים אינם שטח כבוש. זאת, בעקבות ההכרה בשטח כחלק ממדינה יהודית עתידית בוועידת סן רמו ב-1920.
עמדת הקהילה הבינלאומית
הקהילה הבינלאומית רואה ביהודה ושומרון שטח כבוש, כמובן וכידוע. לאחר מלחמת ששת הימים, האו"ם קיבל את החלטה 242, הקוראת לנסיגה מ"שטחים שנכבשו" במהלך המלחמה, אך ניסוח ההחלטה מעורפל ויש המפרשים אותה כנסיגה חלקית או כללית. בהחלטות מאוחרות של מועצת הביטחון הובהר שמעמד ישראל בשטחי יהודה ושומרון הוא של כוח כובש, ומעמדם של השטחים מוגדר כשטח כבוש.
ומה אנחנו יכולים ללמוד?
"עתידנו אינו תלוי במה יאמרו הגויים, אלא במה יעשו היהודים", אמר פעם דוד בן-גוריון. דווקא בימים שבהם מדינות בעולם מחליטת להכיר חד צדדית במדינה פלסטינית, על מדינת ישראל להחיל ריבונות על שטחי יהודה ושומרון. המהלך היה צריך לקרות לאחר מלחמת ששת הימים, אך עוד לא מאוחר. אפשר לתקן.
ראש הממשלה בנימין נתניהו התייחס הערב (ה'), בסרטון לוועידת החזון הלאומי שהתקיימה בתל אביב בהובלת תנועת "תקומה" ומועצת יש"ע – לסוגיית הריבונות. "החזון שלי הוא פשוט: חזון הדורות, חזון הנביאים, חזרה לארצנו, הקמת מדינתנו, הבטחת ריבונותנו, הגנה על עתידנו". האם סוף סוף זה יקרה גם ביו"ש?
דברי נתניהו. צפו:
נתניהו: "החזון שלי הוא פשוט – הבטחת ריבונותינו, הגנה על עתידנו"
(צילום: ארגון תקומה) pic.twitter.com/AOaq9hNcuP— דסק רגע (@deskrega) July 31, 2025
