הפגזת עכו ב-3 בנובמבר 1840 הייתה שיאה של המערכה הצבאית שניהלו האימפריה העות'מאנית ומעצמות אירופה – ובראשן בריטניה ואוסטריה – נגד מוחמד עלי, מושל מצרים, במסגרת המלחמה המצרית-עות'מאנית השנייה.
הרקע לעימות היה סירובו של מוחמד עלי להשיב לידי הסולטאן את השליטה בסוריה וארץ ישראל, לאחר שהשתלט עליהן בכוח בשנת 1831. המלחמה, שהתנהלה בשנים 1839-1840, כללה קרבות בין צבאו של מוחמד עלי לבין כוחות קואליציה שכללו את האימפריה העות'מאנית, האימפריה האוסטרית, הבריטית, הרוסית וממלכת פרוסיה.
הקרב על עכו סימל שיתוף פעולה נדיר בין האימפריה הבריטית לאימפריה העות’מאנית נגד מצרים, במאבק על השליטה במזרח התיכון. פחות מ-80 שנה לאחר מכן, במלחמת העולם הראשונה, כבש הצבא הבריטי את אותם אזורים מידי העות’מאנים – כחלק מהמערכה על ארץ ישראל.
קריסת האמפריה והתערבות אירופה
ברקע למלחמה עמדה שקיעתה ההדרגתית של האימפריה העות'מאנית לאחר מלחמת העצמאות היוונית. העות'מאנים איבדו שליטה על טריטוריות בצפון אפריקה ובבלקן, בעוד מוחמד עלי ניצל את חולשתם להרחיב את שליטתו מדרום סודאן ועד חצי האי ערב.
במהלך המלחמה המצרית-עות'מאנית הראשונה, הצליח צבאו של מוחמד עלי להשתלט על סוריה, לבנון וארץ ישראל מידי העות'מאנים. שליטתו בלבנט התאפיינה בגלי התנגדות: מרד חקלאים בסוריה, מרד של ערביי ארץ ישראל, מרד דרוזי ואף מרד עלווי. המרידות סיפקו לעות'מאנים תחושת לגיטימציה מחודשת לפעול צבאית נגד שלטון מצרים באזור.
נוכח חולשתה של האימפריה העות'מאנית, פנו יועצי הסולטאן לתמיכה אירופאית. ממשלת בריטניה בראשות ויליאם לם הבטיחה סיוע צבאי, ובתמורה הבטיחו העות'מאנים להעניק לבריטים שליטה על קפריסין וזכויות בים התיכון. לקואליציה הצטרפו גם אוסטריה, פרוסיה ורוסיה, במטרה לבלום את השפעת מצרים ולשמור על מאזן הכוחות באזור.
קרב נזיב
ביוני 1839 פשט הצבא העות'מאני לסוריה וכוחותיו נתקלו בצבא מצרי בפיקוד אבראהים פאשה באזור גבול סוריה-ירדן. אף שהכוחות העות'מאניים עלו על המצרים במספר, החיילים לקו במורל נמוך ובאי-ניסיון מבצעי. הקרב הסתיים בניצחון מצרי מוחלט. זמן קצר לאחר מכן מת הסולטאן מהמוט השני – והצי העות'מאני, בפיקוד קפטן ממוצא מצרי, ערק אל צבאו של מוחמד עלי.
המערכה בלבנון
ביוני 1840 שלח אדמירל רוברט סטופפורד, מפקד הצי הבריטי בים התיכון, את קומודור צ'ארלס ניפייר בראש שייטת לחופי לבנון. המשימה: לגרש את הצבא המצרי מהאזור. באוגוסט עגנה השייטת מול חופי ביירות, וצ'ארלס דרש ממושל העיר סולימאן פאשה להכנע. הופעת הצי עוררה מרד מקומי נגד המצרים, אבל לצ'ארלס לא היה מספיק כוח צבאי כדי לפעול בשלב הזה.
בספטמבר, אחרי הצטרפות אוניות נוספות לקואליציה, החל הקרב על ביירות. באוקטובר נסוגו הכוחות המצריים מהעיר – אז הועבר הפיקוד לבריגדיר סמית – כשכל רצועת החוף הלבנונית כבר עברה לידי הקואליציה.
הקרב על עכו
בסוף חודש אוקטובר קיבלו כוחות הקואליציה בביירות פקודה להיערך לקרב על עכו. הכוח כלל שמונה אוניות קו, חמש פריגטות, שתי בריגות וחמש ספינות קיטור – בתוכן גם ספינות אוסטריות ועות'מאניות.
בשל רוחות חלשות, הקדימו ספינות הקיטור את יתר הכוח והגיעו לעכו בשני לנובמבר. הן נערכו מחוץ לטווח הירי המצרי, איתתו לעיר להיכנע – ולא נענו. באותו לילה מיפו את עומק המים מול חומת הגנה של העיר – חומות עכו שעומדות עד היום כעדות היסטורית למאבקי השליטה על ארץ ישראל.
הקרב החל עם התמקמות הספינות בטווח 450-800 מטר מהחומה. המצרים ירו תחילה, אך רוב הפגזים חלפו מעל אוניות הקואליציה. ההפגזה נמשכה כשלוש שעות, ובמהלכה נורו כ-48,000 פגזים – מספר שיא לאותה תקופה. רוב סוללות התותחים המצריות נפגעו. במהלך הקרב, פגע פגז במחסן תחמושת סמוך לחומה המזרחית. הפיצוץ גרם למותם של בין 1,200 ל-2,000 איש – בהם שני גדודים מצריים. מלאי אבק השריפה של העיר הושמד וההגנה קרסה.
כניעת העיר
מעט לאחר חצות הבחינו הבריטים בנסיגת הצבא המצרי. בבוקר שלמחרת נחתו כוחות עות'מאנים ואוסטריים, חברו לכוחות שהגיעו ברגל מביירות ונערכו למניעת התקפת נגד. לאחר הכיבוש נותרו בעיר 250 נחתים בריטים וכ-3,000 חיילים עות'מאנים תחת פיקודו של קפטן ווקר.
הקרב בעכו הכריע את המערכה. נפילת העיר, לצד הכאוס הפוליטי במצרים, גרמה להפתעה בקרב הקואליציה. האדמירל סטופפורד שלח את צ'ארלס בראש כוח ימי לאלכסנדריה.
צ'ארלס שפעל עצמאית וללא אישור, הטיל סגר ימי, ניהל מו”מ ישיר עם מוחמד עלי, והסכים להסכם שבו עלי יוותר על סוריה, יחזיר את הצי העות’מאני, יכיר בסולטאן – ובתמורה יובטח שלטונו העצמאי במצרים. למרות זעם בממשלה הבריטית שהצהירו כי ההסכם חסר תוקף – ההבנות שנחתמו היוו את הבסיס להסדר הקבע: מוחמד עלי איבד את סוריה, אך שלטונו במצרים נותר יציב, והפך רשמי – למשך 148 שנה.
