ביום ל' בסיון ה'תשכ"ד, 10 ביוני 1964, נפתח המפעל הציוני הענק שהפך לעורק החיים של מדינת ישראל – "מוביל המים הארצי". זה היה הפרויקט ההנדסי הגדול בתולדות ישראל באותם ימים. בזכותו, מים זורמים מהכנרת והצפון הגשום אל המרכז והדרום. המוביל איחד את רוב מפעלי המים בארץ, ואיפשר לישראל לנהל את מקורות המים שלה ביעילות, גם בשנות בצורת. רגע היסטורי-עכשווי.
רקע
המוביל הארצי נבנה כדי לפתור את משבר המים בישראל. בצפון ירדו גשמים, בדרום לא. הפערים בכמות ובפריסת המשקעים יצרו בעיה לאומית. ישראל הייתה קרובה למדבר. תנאים אקלימיים וגאוגרפיים הקשו על אספקת מים שוויונית.
המערכת מתחילה מהכנרת. אורכה כ־130 קילומטר. המים זורמים עד מצפה רמון שבדרום. הרעיון להקים מערכת כזאת נולד עוד לפני קום המדינה, אך רק אחרי 1948 החלו לתכנן ולבנות. ב־1964 נחנך המפעל – והמים החלו לזרום.
לפני קום המדינה
עוד לפני שקמה המדינה, חלמו מהנדסים על פתרון לבעיית המים. כבר ב־1939 ביקר בארץ מומחה עולמי לשימור קרקע – ד"ר וולטר קליי לאודרמילק. חמש שנים לאחר מכן פרסם את ספרו "ארץ ישראל – הארץ היעודה". הוא הציע להעביר מים מהצפון אל הדרום, ולפתח את הארץ בעזרת השקיה חקלאית.
ההצעה הדליקה ניצוץ. ד"ר עמנואל ניומן, בעידוד ד"ר חיים ויצמן, גייס את המהנדס האמריקני ג'יימס הייס להכין תוכנית. הייס הציע להוביל את מי הירדן, הירמוך והליטני דרומה. התוכנית פורסמה ב־1948 והפכה לנכס חשוב בידי התנועה הציונית, שביקשה להוכיח את יכולתה לקלוט עולים.
במקביל, גם בארץ רקמו תוכניות נועזות. ביולי 1939 הגיש המהנדס שמחה בלאס מסמך בשם "פנטסיה להשקיית הנגב". הרעיון: להוביל מים בשלבים – מבארות, מהירקון, ולבסוף מהצפון הרחוק. רק השלב הראשון תוכנן בפירוט, והוא שימש בסיס להקמת יישובים בנגב.
ב־1941 הגיש בלאס תזכיר נוסף. ב־1944 פרסם את ספרו "אוצרות המים בארץ ישראל", שבו תיאר תוכנית מפורטת להובלת מים מהירדן, הירמוך והליטני. גם חברת "מקורות", בראשות לוי אשכול וסגנו פנחס ספיר, הייתה שותפה לתהליך. בשנים ההן הונחה התשתית הרעיונית למוביל הארצי – עוד לפני שהונח בו הצינור הראשון.
לאחר קום המדינה
אחרי קום המדינה, הרעיון הישן קיבל חיים חדשים. ישראל החליטה להקים מפעל מים לאומי – שיחבר את הצפון לנגב. ב־1951 הכריע דוד בן־גוריון: מקימים את המוביל הארצי. החזון היה כפול – מדינה מודרנית עם טכנולוגיה מתקדמת, ופיזור אוכלוסייה שדורש מים בכל פינה.
שמחה בלאס הוביל את התכנון באגף המים של משרד החקלאות. ב־1952 הקים את חברת תה"ל – תכנון המים לישראל – והיא הפכה לגוף המרכזי שהכין את התוכניות. כבר ב־1950 הוקם ועד מיוחד לתכנון המפעל, ולצידו מועצה מייעצת של מומחים מחו"ל. בפברואר 1956 אושרה התוכנית סופית. מהנדסי תה"ל ליוו את הפרויקט עד חנוכתו.
בניית המוביל
העבודות החלו ב־1953. בתחילה הוקמו מנהרת עיילבון, מפעל ירקון־נגב ותעלת הירדן העליונה, שנזנחה בעקבות לחצים מדיניים. ב־1956 עברה האחריות לידי חברת "מקורות". לצורך הקמה פותחו טכנולוגיות שאיבה, מנהרות וצינורות.
המים הועלו מהכנרת לגובה 468 מטר עד אגם נטופה. לאורך הדרך נחפרו שלוש מנהרות. המוביל נחנך ב־10 ביוני 1964, בטקס מצומצם מחשש לפיגועים ולביקורת פנימית. עלות הפרויקט הייתה 420 מיליון ל"י. השתתפו בו מעל 4,000 עובדים. ב־2009 חובר אליו מתקן ההתפלה בחדרה.
תוואי מוביל המים הארצי
- נקודת מוצא: אתר ספיר, סמוך לכרי דשא.
- שאיבה: מהכנרת (215.5 מטר מתחת לפני הים) לגובה 44 מטר ליד כחל.
- תעלת חוקוק: פתוחה, באורך 16 ק"מ, מובילה למאגר צלמון.
- מעבר נחלים: נעשה בגיחונים – צינורות פלדה בצלע ההר.
- אזור צלמון: תחנה שואבת מים לגובה 147 מטר; המאגר בקיבולת של 750 אלף מ"ק.
- מנהרת עילבון: באורך 800 מטר – הגבוהה ביותר במערכת.
- תעלת נטופה: באורך 17 ק"מ – מובילה למאגרי אשכול.
- מאגרי אשכול: כוללים את מפעל הסינון המרכזי – מהגדולים בעולם.
- המשך ההובלה: בצינור ראשי באורך 77 ק"מ עד ראש העין, דרך גבעות שומרון ורמת מנשה.
- מערכת לאומית: כולל המשך דרומה דרך מפעל ירקון־נגב והקו לגוש דן.
- אתגרים: הפרשי גובה, נחלים, קרקע סלעית – דרשו פתרונות הנדסיים מתקדמים.
איכות המים
המוביל נועד במקור לחקלאות בלבד – ולכן נבנה עם תעלות פתוחות וללא טיפול מלא. עם השנים הוחלט: כל מי המוביל יוגדרו כמי שתייה. כיום מעל 80% מהמים משמשים לשתייה. חברת "מקורות" מפעילה מערכות חיטוי ובקרה בהתאם לתקני משרד הבריאות.
כדי להבטיח איכות, נבנה מתקן סינון ליד מאגר אשכול. הוא מסיר עכירות ומזהמים, לצד חיטוי נגד חיידקים, וירוסים וטפילים. המתקן, מהגדולים בעולם, הושלם ב־2008 לאחר עיכובים תקציביים, בעלות של 550 מיליון שקלים.
ההיבט המדיני־ביטחוני
הפעלת המוביל הארצי עוררה התנגדות עזה בעולם הערבי. הליגה הערבית ניסתה להטות את מקורות הירדן – הבניאס, הדן והחצבני – כדי למנוע מישראל את המים. סוריה ולבנון הקימו מפעלי הטיה, ופת"ח סימן את המוביל כמטרה לפיגוע הראשון שלו. כך נולדה "המלחמה על המים" – עימות אזורי סביב שליטה במקורות הירדן.
בעיני מדינות ערב, שליטת ישראל על המים לא הייתה רק בעיה סביבתית – אלא מרכיב מרכזי במה שמכונה "הסכסוך הערבי-ישראלי". הקרב על המים בין השנים 1966-1951, ובמיוחד בשנים 1966-1964, נתפס כמאבק על עצם הקיום. הניסיון להטות את מקורות הדן, החצבני והבניאס נכשל – בין השאר בשל תגובה ישראלית צבאית תקיפה.
ומה אנחנו יכולים ללמוד?
מלחמות על מים התחילו הרבה לפני המוביל הארצי. עוד בתנ"ך רואים רועים נלחמים על בארות, ומעיין אחד שקובע שליטה על שטח. מים הם הרבה יותר ממשאב – הם מפתח לשליטה, לחקלאות, להתיישבות, ולעימותים שצריך לנצח. גם בעידן של טכנולוגיה, המאבק על מים עדיין קובע את הכל. מי ששולט במים – שולט בכל.
מאז הטבח של שמחת תורה ה'תשפ"ד, אנחנו במלחמה ממושכת מול האויב העזתי. דבר אחד עוד לא ניסינו: לעצור את הזרמת המים לרצועה. זה לא מאוחר. צעד כזה יכול לקצר את המלחמה בשבועות.
