היום ב-1942 החל קרב אל-עלמיין השני, מקרבות המפנה של מלחמת העולם השנייה.
במלחמת העולם השנייה, לאחר כיבוש צרפת ע"י גרמניה הנאצית ביוני 1940, נסוג הצבא הבריטי חזרה לאי הבריטי; הקרבות בין גרמניה לבריטניה הפכו לקרבות אוויר וים, כשלכוחות היבשה לא היתה זירה ללוחמה ישירה. זירה זו התפתחה באיטיות בצפון אפריקה, עם הצטרפות איטליה למלחמה בצד הגרמני; איטליה שלטה על לוב, ופלשה למצרים שתחת השלטון הבריטי במטרה לאיים על תעלת סואץ ועל האחיזה הבריטית בים התיכון. עד סוף 1940 הוכו האיטלקים שוק על ירך, וצבא בריטי קטן כבש חלקים גדולים מלוב. בתגובה הורה היטלר לתגבר את האיטלקים ביחידות מן הצבא הגרמני, שיצרו בהדרגה את 'קורפוס אפריקה' ת"פ גנרל ארווין רומל. בראשית 1941 סילק רומל את הבריטים מלוב כמעט כליל, ושני הצבאות עסקו בתגבור מסיבי במשך כחצי שנה. בסוף 1941 הכו הבריטים בגרמנים ובאיטלקים במסגרת 'מבצע צלבן' בהובלת גנרל אוקינלק. אך הצטרפות יפן למלחמת העולם טרפה את הקלפים, והבריטים נאלצו לבלום את התקדמותם ולפנות חלק מהצבא למזרח. רומל ניצל את הסיטואציה למתקפת נגד כבירה בראשית 1942. קווי ההגנה הבריטיים קרסו, ורומל הגיע עד לאל-עלמיין שבפאתי אלכסנדריה. כיבושה של מצרים נראה היה על הסף, ויהודי ארץ ישראל החלו להתכונן ברצינות לאפשרות של כיבוש נאצי וחורבן מוחלט.
המטכ"ל הבריטי הבין את חומרת הסיטואציה והזרים לזירה כל תגבורת אפשרית; רומל נבלם ע"י אוקינלק בניסיונו הראשון לפרוץ דרך אל-עלמיין, ובכל מקרה החליט צ'רצ'יל להחליף את אוקינלק בגנרל ברנרד לו מונטגומרי. מונטגומרי היה זהיר מטבעו, והעדיף לחכות לקיבוץ כח משמעותי בטרם יצא למתקפה. במשך חודשים ארוכים גדל הצבא הבריטי והפך לרב לאומי (עם כוחות יוונים, אוסטרלים, דרום אפריקאים, הודים ואף ארצישראלים), ובמקביל הותש הצבא הגרמני ע"י מתקפות אוויריות וימיות חוזרות ונשנות על קווי אספקתו. באוקטובר החליט מונטגומרי לצאת למתקפה: צבאו מנה 200 אלף איש, והצבא הגרמני-איטלקי 100 אלף; לבריטים היו מעל אלף טנקים, ולגרמנים 500. כמו כן, לבריטים שיחק המזל ורומל עצמו, 'שועל המדבר', נעדר באופן זמני משדה הקרב בנסיבות רפואיות.
המתקפה החלה ב-23 באוקטובר, והכוחות הבריטיים והגרמניים התנגחו זה בזה לאורך עשרות ק"מ. בתחילה לא עלתה המתקפה יפה, ולאחר מתקפת נגד גרמנית היה נדמה כי אולי יחזיקו הגרמנים מעמד; אך שבוע לתוך הקרב הצליחו הכוחות הבריטיים שבדרום לפרוץ את הקו, והגרמנים והאיטלקים החלו בנסיגה כוללת. יותר מחצי מהצבא הגרמני איטלקי נהרג, נפצע ונפל בשבי; והנסיגה בה החלו הכוחות נמשכה עד לתוניסיה ולסילוקם המוחלט של כוחות הציר מאפריקה. מדובר היה בשינוי מומנטום מוחלט, והקרב נחשב עד היום כאחד מקרבות המפנה במלחמה. כדברי צ'רצ'יל, "אחרי אל-עלמיין לא טעמנו טעם תבוסה". עבור היישוב היהודי בארץ בפרט, ועבור העולם ככלל, מדובר היה ברווח והצלה.
מקור תמונה – ויקיפדיה
