היום ב-1973 פרצה מלחמת יום הכיפורים, מהאירועים החשובים בתולדות ישראל.
בשנים אחר הניצחון במלחמת ששת הימים, במסגרתה כבשה ישראל את רמת הגולן, יהושה ושומרון, רצועת עזה וחצי האי סיני, הייתה החברה הישראלית נתונה בשאננות מסוימת. הדבר השליך גם על מערכת הביטחון, אשר פיתחה את תודעת ה'קונספציה': מדינות ערב יתקפו את ישראל רק בתיאום, ורק אם ישתכנעו ביכולתם להשיג עליונות אווירית כדי לנצי במערכה. אך הקונספציה היתה מושתתת על התפיסה כי מדינות ערב ירצו להשמיד את ישראל; ועבור מנהיג מצרים, הדבר דווקא לא היווה נקודת הנחה.
מנהיג זה, אנואר סאדאת, עלה לשלטון במצרים אחר מות נאצר ב-1970. סאדאת הסיק כי נאצר טעה בניסיונו לאחד את העולם הערבי, לדבוק בגוש המזרחי ולהיאבק בישראל עד כלות – שכן הדבר נכשל, וגם בא על חשבון פיתוח, כלכלה, וחיים רבים. סאדאת רצה להתרכז בפיתוח מצרים, לסיים את הסכסוך עם ישראל ולהיכנס לחסותה של ארה"ב. לצורך כך ניסה סאדאת לבוא במו"מ ראשוני עם ישראל, ומשזה נכשל – הסיק כי אין מנוס אלא מלפתוח במלחמה, אשר תעלה לישראל במחיר שישכנעה לחתור לשלום.
סאדאת פנה לאסד, נשיא סוריה, והציע מתקפת פתע משולבת על ישראל ביום הכיפורים (אשר גם היה ה-6 באוקטובר, יום ההולדת של אסד) – אם כי מבלי לחשוף אותי למטרותיה המוגבלות של מצרים. אסד הסכים, והמדינות החלו להיערך למלחמה; בישראל, עדויות אודות ההיערכות נתקלו בחומת הקונספציה, שהובילו ראש אמ"ן אלי זעירא ושר הביטחון משה דיין. רק בבוקר יום הכיפורים, לאחר התרעות קונקרטיות ביותר שנתקבלו מהמוסד, הצליח הרמטכ"ל דוד אלעזר לשכנע את רה"מ גולדה מאיר לגייס כוחות מילואים. אך זה היה מעט מדי ומאוחר מדי, ובצהרי אותו היום הופתעו כוחות צה"ל בשתי החזיתות ממתקפה בסדר גודל משמעותי.
הימים הראשונים במלחמה הלכו רע עבור צה"ל, אשר התקשה להתפרס אל מול המתקפה; חיל השיריון והאוויר הופתעו מטילי נ"ט ונ"מ ברמה גבוהה בהתאמה, וספגו אבידות קשות. בצפון, התקדמו כוחות הסורים וכבשו את כל דרום רמת הגולן בואכה שפת הכינרת, יחד עם מוצב רמת הגולן. בדרום, חצה הצבא המצרי את התעלה בשני מוקדים מרכזיים, וכבש את כל מוצבי צה"ל לאורך 'קו בר-לב' (למעט אחד). מתקפת נגד שארגן הרמטכ"ל ב-8 בחודש נכשלה, באבידות כבדות עד מאוד.
אך בימים שלאחר מכן התחוללה תפנית, כאשר כוחות המילואים הצליחו לייצב את החזיתות. בצפון, הסורים סולקו מדרום רמת הגולן, וישראל אף חדרה לתוך שטח סוריה, תוך איום ישיר על דמשק; ובדרום, מתקפה מצרית גדולה נכשלה, והשדרה הפיקודית תוחזקה ע"י מפקדי מילואים בכירים, כגון אריק שרון וחיים בר לב.
בשבועיים שלאחר מכן הצליחה ישראל להפוך את תמונת המצב לחלוטין, תוך שארה"ב החלה בהפעלת 'רכבת אווירית' של נשק וציוד (כך שאת המלחמה סיים צה"ל עם 133% ממצבת הטנקים המקורית שלו). בדרום, צלחו כוחות צה"ל תעלת סואץ במרכזה, ותמרנו דרומה עד ים סוף – תוך הקפת הארמייה המצרית השלישית שבשטח ישראל. בצפון נכבש מחדש הר חרמון, ונבלמו מתקפות נגד קשות של הצבא הסורי, שגובה ביחידות רבות מירדן ועיראק.
בשלב זה, 3 שבועות אחר פרוץ המלחמה, החלו הצדדים במו"מ לסיימה ולחתימה על שביתת נשק (אם כי בחזית הצפון המשיכה לוחמת התשה למשך מספר חודשים). ישראל הסכימה לסגת מקו תעלת סואץ ולפתוח אותו מחדש לספנות, ולחזור לגבול ראשית המלחמה ברמת הגולן.
קשה לאמוד את תוצאות המלחמה. מצד אחד, מבחינה צבאית, ברור כי צה"ל יצא וידו על העליונה, וכי היה מדובר באחד הניצחונות המרשימים ביותר בתולדות הלוחמה המודרנית. מצד שני, מבחינה מורלית, התנפצות הקונספציה הובילה לתחושות קשות בישראל. ועדת חקירה הוקמה (ועדת אגרנט), שבעקבותיה התפטר הרמטכ"ל והתחוללו שינויים רבים בתפיסות המודיעין של צה"ל. גם רה"מ ושר הביטחון התפטרו עד מהרה. מצד שלישי, מבחינה חברתית, היתה למלחמה השפעות ארוכות טווח על ישראל – מעליית תנועת גוש אמונים מחד ותנועת השלום מאידך, 'המהפך' של 1977 ושינוי בפניה של ישראל. ומבחינה מדינית, ברור כי סאדאת השיג את שלו – כאשר תוך מספר שנים נחתם הסכם שלום עם ישראל, וקשריהם של מצרים וישראל גם יחד עם ארה"ב התהדקו.
מקור תמונה – ויקיפדיה
