היום ב-1994 חתמה ישראל על הסכם שלום עם ירדן.
בין התנועה הציונית לבין משפחת המלוכה ההאשמית תמיד שררו יחסים טובים יותר מהצפוי. הדבר בא לידי ביטוי בקשרים הסודיים עם המלך עבדאללה לפני מלחמת השחרור, ובמדיניות הירדנית במהלכה (המדינות אמנם נלחמו, אך הירדנים לא נקטו ביוזמה התקפית למעט בירושלים ובגוש עציון). גם עם המלך חוסיין שררו יחסים טובים במיוחד, כאשר התפיסה הישראלית היתה כי קיומה של ירדן מהווה אינטרס ישראלי מובהק (בעיקר מפני החשש מהאלטרנטיבות). המלך חוסיין אמנם הצטרף למלחמת ששת הימים, בשל לחץ אדיר מצד העולם הערבי, והתחרט על כך מאוד; בשנות ה-70 גיבתה אותו ישראל מול ארגוני הטרור הפלסטינים ומול סוריה במהלך אירועי 'ספטמבר השחור', ובתמורה הזהיר חוסיין את ישראל מפני מלחמת יוה"כ, אליה לא הצטרף. עם פרוץ האינתפאדה הראשונה הכריז חוסיין על ניתוק מנהלי משטחי יו"ש, ובעצם הסיר דרישות מישראל; הליך אוסלו בשנות ה-90 נתן לגיטימיות להתקדם צעד אחד קדימה לחתום על שלום פורמלי בין המדינות. לאחר מו"מ לא מסובך ומספר ויתורים קטנים נאספו הצדדים לטקס בערבה באוטובר 1994, בו חתמו רה"מ רבין, שר החוץ פרס והמלך חוסיין על הסכם שלום רשמי. השלום שרד באופן מוצלח למדי עד היום (למרות פיגועים, הסתננויות והברחות נשק), ומהווה נדבך חשוב באסטרטגיה הביטחונית של ישראל.
מקור תמונה – ויקיפדיה
