היום ב-1952 נחתם הסכם השילומים בין ישראל לגרמניה המערבית.
במהלך שנות השואה, מעבר לרצח ההמוני והבלתי-אנושי, החרימה גרמניה הנאצית את רכושם ובתיהם של יהודים מכל הארצות שתחת שליטתה – וכך, גם יהודים ששרדו את השואה, נותרו לאחריה פליטים חסרי כל. כבר בימי המלחמה הבהירה התנועה הציונית וההנהגה היהודית העולמית כי ידרשו מגרמניה פיצויים לאחר המלחמה. מיד לאחר המלחמה לא היה אפשר לארגן זאת, מפני שהמדינה הגרמנית חדלה מלהתקיים ומדובר היה בתביעה כלכלית של עם מעם ולא של מדינה ממדינה; אך ב-1948 קיבלה ישראל את עצמאותה, וב-1949 הוקמה גרמניה המערבית והדמוקרטית תחת הנהגתו של קונרד אדנאואר, אנטי-נאצי בולט מימי המלחמה. מדינת ישראל התקשתה לעמוד על רגליה מבחינה כלכלית, בעוד שבגרמניה התחולל 'נס' כלכלי של ממש; ברוח זו, עלתה ההיתכנות להסכם שילומי פיצויים בדיונים לא ישירים בין בן-גוריון לאדנאואר. התכנית נתקלה בארץ בהתנגדות חריפה מאוד מצד חלק מניצולי השואה ומצד מפלגת חירות בהובלת מנחם בגין; אך אף על פי כן, ב-1952 אישרו הכנסת והבונדסטאג את ההסכם. לישראל הועברו פיצויים בשווי 3 מיליארד מארק מערב גרמני (כ-40 מיליארד ש"ח כיום), שסייעו מאוד לכלכלה הישראלית והיוו נחמה פורתא עבור חלק מניצולי השואה בארץ. כמו כן, פתח ההסכם את הדרך לכינון יחסים בין ישראל לגרמניה, שהפכו ברבות השנים לחזקים ביותר.
מקור תמונה – ויקיפדיה
