היום ב-1789 נפלה הבסטיליה, אירוע השיא של תחילת המהפכה הצרפתית.
בשנות ה-80 של המאה ה-18 נקלעה צרפת למשבר כלכלי וחברתי חמור, עקב הפסדים במלחמותיה והפערים החדם בין המעמדות שהתקיימה בה, שכמעט וחסמו לחלוטין יכולת ניעות חברתית. המלך לואי ה-16 לא הצליח לטפל במשבר, ובמאי 1789 החליט לכנס מחדש את אספת המעמדות, הרשות המייצגת והמחוקקת הישנה (אשר לא כונסה כבר 160 שנים) של צרפת, כדי להביא לרפורמות כלכליות מקיפות. אך בצעד זה התחיל לואי ברצף אירועים שיצאו עד מהרה משליטתו: הדבר התחיל כאשר נציגי המעמד התחתון בעם דרשו שייצוגם באספה יהיה זהה לייצוגם באוכלוסיה, או לפחות למנוע זכות וטו מהמעמדות האחרים; משנענו בשלילה פרשו הנציגים מהאספה והקימו את האספה הלאומית, גוף מייצג חדש. המלך ניסה למנוע את התכנסותם בדרכים שונות אך נכשל, ולבסוף וויתר והכיר בסמכותה, ובעקבותיו גם בני המעמד הראשון (האצולה) והשני (הכמורה). בתחילת יולי הכריזה האספה הלאומית על עצמה כאספה מכוננת, והצהירה במפורש על כוונתה לכתוב חוקה חדשה לצרפת, אשר תגביל את המלוכה האבסולוטית ותעניק זכויות יסוד לאזרחים.
התפתחות העיתונות במהלך המאה הובילה לבקיאות נרחבת של אוכלוסיית פריז באירועים הפוליטיים הכבירים המתחוללים בקרבה, והדבר הוביל לסערת רגשות ציבורית. בראשית יולי, החליט המלך לפטר את ז'אק נקאר, שר האוצר האהוב על ההמונים. החדשות על כך הובילו להפגנות ומהומות; חלק מהקהל התקדם למבצר הבסטיליה, בית כלא בלב פריז ששימש כסמל שלטון, והשתלט עליו באלימות תוך שחרור אסירים בודדים, החרמת כלי נשק והריגת שומרים. פרץ אלימות זה הדהים את המלך, את האסיפה ואת העולם ככלל, והמלך וויתר שוב והחזיר את נקאר לתפקידו תוך הבעת תמיכה מסויגת באספה. אך הדבר לא הוביל לרגיעה, ומהומות פרצו בכל רחבי צרפת. האספה המשיכה בכתיבת החוקה, ואירועי המהפכה החלו להתגלגל. אמנם יעברו עוד כמה שנים עד שהמלך יוצא להורג, אירופה תעלה בלהבות ורעיונות החירות והלאומיות יתפשטו בעולם, אך נפילת הבסטיליה מסמלת את ראשית ההתקוממות העממית נגד השלטון, יחד עם סימן מבשר לכיוון האלים שהמפכה עתידה לקחת בהמשך עם תקופות הטרור הממושכות. יום נפילת הבסטיליה נחגג עד היום כיום חג לאומי בצרפת.
מקור תמונה – ויקיפדיה
