שלמה בן יוסף היה לוחם בית"ר ומעפיל לארץ ישראל, אשר נחשב לעולה הגרדום הראשון מבין "הרוגי המלכות", עולי הגרדום היהודים בתקופת המנדט הבריטי. הוא הוצא להורג בעקבות ניסיון לפגוע באוטובוס ערבי, זאת בתגובה לרצח יהודים בידי ערבים.
ילדות ועליה ארצה
שלמה נולד ב-7 במאי 1913 (ל' בניסן ה'תרע"ג) בעיר לוצק שבפולין. שמו המקורי היה שלום טבצ'ניק. כבר בגיל צעיר גילה שלמה זיקה ציונית והצטרף לתנועת בית"ר בשנת 1928. לאחר שהתייתם מאביו בשנת 1930, נטל על עצמו את עול הפרנסה.
בשנת 1937 עלה לארץ ישראל באוניית מעפילים במסגרת "עליית אף על פי", והתיישב בראש פינה. עם הגעתו לארץ, שינה את שמו לשלמה בן יוסף, על שם אביו, יוסף, והצטרף לקבוצת עבודה של בית"ר ביישוב. אנשי הקבוצה עבדו בימים, ובלילות עברו אימוני נשק לשם הכשרתם כלוחמי אצ"ל.
ניסיון הפיגוע והמעצר
במהלך מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט ("המרד הערבי הגדול") יותר מ-400 יהודים נרצחו על ידי ערבים, אולם הנהגת היישוב נקטה במדיניות הבלגה והתמקדה בהגנה והתבצרות.
ב-21 באפריל 1938, לאחר סדרת פיגועים ערבים שבהם נרצחו תשעה יהודים, החליט בן יוסף יחד עם שני חבריו, אברהם שיין ושלום ז'ורבין – לנקום. השלושה הטילו רימון יד לעבר אוטובוס ערבי שנסע בכביש ראש פינה-צפת, אך הרימון לא התפוצץ ואיש לא נפגע. לאחר מכן הסתתרו במערה סמוכה, אך נתפסו על ידי המשטרה הבריטית. יש הטוענים כי שוטר יהודי בשם מזרחי הסגירם, ויש הגורסים כי רועים ערבים דיווחו עליהם.
"אני הולך למות, ואני בכלל לא מצטער"
בן יוסף הועמד לדין יחד עם חבריו. הוא נידון למוות בעוון החזקת נשק שלא כחוק ו"כוונה לגרום למוות".
דוד בן-גוריון, יו"ר ההנהלה הציונית באותה תקופה, התנגד לאצ"ל ולניסיון הנקם של בן יוסף, אך נפגש עם הנציב העליון והפציר בו לחון את בן יוסף. למרות זאת, בן יוסף דחה את בקשות החנינה ואת תוכנית האצ"ל לשחררו מהכלא. נחמיה בן תור, ציין בלקסיקון לח"י כי בן יוסף פעל "כדי לקבוע את דמות העברי הלוחם ללא חת, המקריב בהדר את חייו למען עמו ומולדתו".
לפני מותו כתב בן יוסף: "אני הולך למות, ואני בכלל לא מצטער. מדוע? מפני שאני הולך למות בעד ארצנו!".
לפני תלייתו כתב מכתב לזאב ז'בוטינסקי, בו הביע את גאוותו על כך שימות כבית"רי. "יש לי הכבוד הגדול להודיעך כי מחר אני הולך למלאות את תפקידי הקדוש והאחרון, בתור מגיס של בית"ר בארץ-ישראל… אני מבטיחך הבטחה אחרונה שלי, שאני אלך לתליה בראש זקוף כמו בית"רי".
ביום תלייתו, ב-29 ביוני 1938, הלך אל הגרדום בראש מורם,ושר משירי בית"ר וקרא "יחי ז'בוטינסקי!". לפני תלייתו, ביקש סכין גילוח ומסרק כדי להיראות מהודר ומסודר, מתוך תפיסה שלוחם עברי צריך לעמוד בגבורה גם במותו.
"אל תדאגי לי כי אני אינני דואג כלל"
בן יוסף נקבר בראש פינה בטקס בית"רי מלא. דמותו נחרתה בזיכרון הלאומי כסמל ללוחם שלא נכנע. גם במחיר חייו.
ביוני 2005 נמצאה צוואתו של בן יוסף, שנרשמה על אחד מדפי ספר בספריית הכלא. היא נשמרה בבית פרטי במשך שישים ושבע שנים. לשון הצוואה: "כלום אין לי, כלום איני רוצה בשבילי. הכול לעם – לעם ישראל".
מהכלא כתב לאמו: "…הִתגאי בי, אמא, כי בנים אחרים לעם היהודי סיימו את חייהם באורח הרבה יותר מחפיר וטראגי. אני מצדי מתגאה מאד ומקבל את הכל בכבוד ובלב שמח… אל תדאגי לי כי אני אינני דואג כלל ואני שמח בחלקי מאד מאד…".
את מכתבו לחבריו בבית"ר סיים: "מאמין אני שאחרי מותי לא יבליגו". בעקבות הוצאתו להורג של בן-יוסף, שינה ז'בוטינסקי את עמדתו לתמיכה בקו ה"תגובה", במקום הבלגה.
מילותיו של בן יוסף מלמדות אותנו גם היום מהי השראה ודבקות במשימה. מנגד, כמו אז כך גם היום: השאלה כיצד צריכה להיראות נקמה – בעינה עומדת.
