שנת 1801 התחוללו חילופי השלטון הבין-מפלגתיים הראשונים בהיסטוריה של ארה"ב, כאשר המפלגה הפדרליסטית בהנהגת הנשיא המכהן ג'ון אדמס הפסידה בגדול בבחירות 1800 למפלגה הדמוקרטית – רפובליקנית בהנהגת תומאס ג'פרסון. עם זאת, בחודשים שלפני כניסת ג'פרסון לתפקיד ביצע אדמס סדרה מהירה של מינוי אנשי המפלגה הפדרליסטית לפקידות ולמערכת המשפט, ובין השאר מינה בפברואר את ג'ון מרשל, מזכיר המדינה המכהן, לתפקיד נשיא בית המשפט העליון.
כמה מהמינויים של אדמס אושרו על ידי הסנאט ממש בימיו האחרונים כנשיא, אך לא הספיקו להימסר לידי הממונים הטריים ע"י מזכיר המדינה בטרם נכנס ג'פרסון לתפקיד, ומזכיר המדינה החדש ג'יימס מדיסון החליט שלא למסור את המינויים כלל ובכך לדחות אותם לאלתר. אחד הממונים שנדחו, ויליאם מרבורי, עתר לבית המשפט העליון בדצמבר 1801 כדי שיכריח את מדיסון למסור את כתבי המינוי (בהתאם לחוק השיפוט מ-1789 של סמכויות בית המשפט), שכן המסירה מהווה אקט סמלי ולא פונקציה שלטונית של ממש.
התחכום של מרשל
פסק הדין שנכתב על ידי הנשיא ג'ון מרשל (למרות שלכאורה ניתן היה לטעון שכהונתו כמזכיר המדינה הקודם וכישלונו במסירת המינויים בזמן הפכו אותו לנוגע בדבר), והוענק ב-24 בפברואר 1803, והיה מפוצל: מצד אחד, נפסק שאכן, על מדיסון היה למסור את המינוי לידי מרבורי והשופטים האחרים. אך מצד שני, נפסק שעתירתו של מרבורי הייתה משוללת יסוד מלכתחילה, שכן חוק השיפוט מ-1789 שמאפשר לבית המשפט להכריח את מדיסון למסור את המינויים – עומד בסתירה לחוקת ארה"ב (אשר מונה את סמכויות בית המשפט העליון במשפטי ערעורים ואינה מונה צווי הוצאה לפועל). הלכך החוק מ-1789 בטל מיסדו, ולכן אין למרבורי בסיס לפנות לבית המשפט העליון, ולכן מדיסון אכן יכול לדחות את המינויים.
מדובר היה במהלך מבריק של מרשל, שהצליח לכרוך יחד פסיקה לטובת מדיסון שירצה את הממשל ויביא לתמיכה מצידו, וגם יכונן עיקרון חדש של ביקורת שיפוטית, המאפשרת לפסול חוקים אשר סותרים את החוקה, בעוד סמכות פרשנות החוקה נתונה בידי בית המשפט העליון בלבד (ולא בידי הנשיא, הקונגרס או המדינות השונות). עיקרון זה משמש בסיס לכוחו של בית המשפט העליון עד עצם היום הזה, והוא בעל השפעה אדירה על כל מערכות המשפט ויחסי השלטון בעולם הדמוקרטי.
