עוד מימי קדם הבינו בני אדם כי מקור סכסוכים רבים טמון באי הבנה ובחוסר בתקשורת, וכי אם יוקם פורום עולמי לדיונים בין מדינות ונציגיהם באופן מיושב ורגוע, יוכלו רוב הקונפליקטים להיפתר ומלחמות להימנע. היוזמה לא התממשה עד שרוב העולם בא יחד במלחמה (שבהחלט יכלה להימנע) – מלחמת העולם הראשונה. בסיומה הוחלט ליצור את 'חבר הלאומים' (שנוסד ב-10 בינואר 1920) שיהווה גוף לברירת סכסוכים ודיפלומטיה פורמלית. אך לחבר הלאומים היו מספר בעיות מבניות מהותיות: יכולות הפעולה שלו היו קטנות, ונדרשה הסכמה מלאה מצד כל החברים; בנוסף, ארה"ב הבדלנית כלל לא הסכימה להצטרף למסגרת, וגם המפסידות במלחמת העולם לא הורשו להצטרף. הלכך, חבר הלאומים לא היה מאוד אפקטיבי בבלימת איטליה (מול אתיופיה), יפן (מול סין) וגרמניה (מול אוסטריה וצ'כוסלובקיה) בשנות ה-30, ולא הצליח למנוע את מלחמת העולם השניה.
ניסיון נוסף: האו"ם
אחרי מלחמת העולם השניה, יצרו בעלות הברית המנצחות מסגרת חדשה – האומות המאוחדות, ב-10 בינואר 1946. מסגרת זו היתה חזקה יותר, הבדילה בין רשות סמלית (העצרת) ורשות מבצעת (מועצות ובראשן מועהבי"ט), והזמינה את כולן להצטרף. האו"ם לא חף מפגמים, אך נתגלה במרוצת הדורות כאפקטיבי יותר בסיוע למדינות חלשות ואף במניעת סכסוכים מסויימים. עבור ישראל, מדובר בגוף ייחודי – מהשפעתו על ייסוד המדינה, ועד למקומו בסכסוכים השונים מאז.
