ביום ד' בתמוז ה'מ"ו, 1286, ממש לפני 739 שנים, נכלא רבי מאיר ב"ר ברוך, הידוע בשם המהר"ם מרוטנבורג. הוא היה מגדולי ראשוני אשכנז בתקופת ימי הביניים, ובין אחרוני בעלי התוספות. מאורע זה שנוגע במצוות פדיון שבויים, היה אחד מהאירועים החשובים בהיסטוריה היהודית. רגע היסטורי-עכשווי.
קורות חיים
המהר"ם נולד ככל הנראה בשנת 1220 בעיר ורמייזה שבגרמניה. אביו, רבי ברוך, היה תלמיד חכם, ושימש ככל הנראה כדיין. המהר"ם למד בישיבות רבות, ביניהן בווירצבורג, שם היה תלמידו של רבי יצחק מווינה, ובצרפת, שם למד עם רבי יחיאל מפריז ורבי שמואל מפלייזא.
לאחר שובו לגרמניה, שימש המהר"ם כרב במקומות שונים, והיה אחד מהסמכויות ההלכתיות המובילות של יהדות אשכנז. שמו נקשר בעיקר לעיר רוטנבורג על הטאובר, שם הקים ישיבה שמהווה מרכז תורני חשוב. בין תלמידיו היו הרא"ש, המרדכי, רבי יצחק מדורא, רבי שמשון בן צדוק בעל "תשב"ץ קטן", ורבי מאיר הכהן מרוטנבורג בעל "הגהות מימוניות".
כליאתו וסיבותיה
בשלב מאוחר בחייו, כאשר המהר"ם מרוטנבורג היה כבר זקן, החמירו רדיפות היהודים בגרמניה. היהודים נחשבו לעבדי האוצר, מונח מימי הביניים המתאר את מעמדם כ"שייכים למלך". כתוצאה מכך, הגירה מגרמניה הייתה אסורה והייתה נחשבת לבריחה בעיני השלטונות.
המהר"ם, שהיה מעורב בארגון הגירה שנועדה לעלות לארץ ישראל ולפתח את היישוב היהודי בירושלים, החליט לברוח יחד עם משפחתו מגרמניה. הוא שאף לתרום להתיישבות היהודית בירושלים.
לאחר שברח לאיטליה, הלשין עליו יהודי מומר, והוא הוחזר לגרמניה. ב-ד' בתמוז ה'מ"ו, הושם המהר"ם במעצר על ידי רודולף הראשון, מלך גרמניה, במבצר אנזיסהיים שבחבל אלזס. המהר"ם נאשם בבריחה ובניסיון לארגון בריחה המונית. הקיסר דרש סכום כופר עצום של 20,000 מארק לשחרורו. תלמידו, הרא"ש (רבי אשר בן יחיאל), אסף את דמי הכופר לשחרור רבו.
מצבו בכלא
בתחילה, לא הותר למהר"ם מרוטנבורג לעסוק בלימוד תורה בכלא. אך לאחר זמן מה, ריחם עליו אחד משרי הממשלה, שביקש להקל על מצבו. בעקבות בקשתו, הובא לו קלף ודיו. הצעד אפשר לו ללמוד ולכתוב.
בנוסף, המהר"ם הורשה להתדיין עם תלמידו הגדול, רבי שמשון בן צדוק, בעל ספר "תשב"ץ קטן", אשר תיעד את מנהגי רבו בפירוט רב.
בהיותו בכלא כתב פירוש למשניות סדר טהרות. בפירושו לפרק רביעי של מסכת אהלות המתחיל במילים "מגדל הפורח באוויר", כותב המהר"ם:
”כל אלו הדברים סבבתי והוספתי בפרק 'מגדל הפורח באוויר' במגדל אזנשהיים בהיותי תפוס שמה, מלבד מה שכתבתי כבר עליו בהיותי בביתי. שבח והלל לאלקי תהילתי אשר לא הסיר תפילתו וחסדו מאיתי, ובמחשכים היה לי דברו נר לרגלי ואור לנתיבתי, ולא עזבני ואל יטשני כל ימי היותי, ואף כי אחרי מותי".
הסירוב לתשלום הכופר
על פי המסורת המקובלת, סירב המהר"ם מרוטנבורג לשלם את סכום כופר הנפש שהתבקש עבורו, כדי למנוע מהשלטונות להרוויח מסחטנותם. הוא פעל על פי הכלל התלמודי "אין פודין את השבויים יתר על כדי דמיהן, מפני תיקון העולם" (גיטין, ד', ו'). כתוצאה מכך, הוא נשאר כלוא במשך שבע שנים, ולבסוף נפטר בכלאו.
לאחר מותו, סירבו השלטונות לשחרר את גופתו לפדיון. רק ארבע עשרה שנה לאחר מותו, הצליח יהודי עשיר בשם אלכסנדר זיסקינד ווימפן מפרנקפורט לפדות את גופתו, בכך שתרם את רוב רכושו למטרה זו. בזכות מעשהו, זכה ווימפן להיקבר ליד קברו של המהר"ם בבית הקברות היהודי בוורמס.
על מצבת המהר"ם חרוט:
"ציון הלז לראש מרנא ורבנא מאיר בן הרב ברוך אשר תפשו מלך רומי בארבעה ימים לר"ח תמוז שנת ארבעים ושש לאלף השישי ונפטר בתפיסה י"ט באייר שנת חמישים ושלש ולא נתן לקבורה עד ארבעה ימים לירח אדר שנת שישים ושבע לאלף השישי".
הסירוב לשחרור
בספרו של המהרש"ל, רבי שלמה לוריא, "ים של שלמה", מתוארת סיבת מאסרו של המהר"ם.
"שמעתי על מהר"ם מרוטנבורג שהיה תפוס במגדול אייגזהם כמה שנים והשר תבע מן הקהילות סך גדול והקהילות היו רוצים לפדותו ולא הניח כי אמר אין פודין את השבויים יותר מכדי דמיהם. ותמה אני מאחר שהיה ת"ח מופלג ולא היה כמותו בדורו בתורה ובחסידות ושרי לפדותו בכל ממון שבעולם ואם מרוב ענותנותו לא רצה להחזיק עצמו כתלמיד חכם מופלג, מכל מקום היה לו לחוש על ביטול תורה… ובוודאי דעתו היה שאם יפדו אותו יש למיחש שלא יעשו כן כל השרים לתלמיד חכם המופלג שבדור עד שלא יספיק ממון הגולה לפדותם ותשתכח התורה מישראל".
המהרש"ל חי במאה ה-16, ותיאר את המקרה בלשון "שמעתי". הדבר עורר ספקות בין חוקרים אם סיפור זה אכן נכון. יש שטוענים כי ההתנגדות לשחרור לא מוזכרת במקורות מוקדמים יותר ויש המשערים כי מדובר במיתוס שנוצר בעקבות טראומת כישלון הקהילות לשחררו.
ומה אנחנו יכולים ללמוד?
אנחנו במלחמה בעצימות משתנה כבר כמעט 21 חודשים. ועדיין 50 מאחינו ואחיותינו מוחזקים בשבי חמאס. הסוגיה הזו לא נותנת מנוח לאף יהודי וישראלי שפוי.
המחלוקות קשות אך ברור שמעל הכל כולם רוצים את החטופים בבית. אולם, הקושי הגדול בדיון הציבורי הוא להכריע האם החזרת החטופים היא מצוות פדיון שבויים. כפי שכותב הרמב"ם: "…ואין לך מצווה רבה כפדיון שבויים".
במהלך המלחמה, ניסיתי לגבש לעצמי עמדה, והתחברתי מאוד לדבריו של הרב אורי שרקי. הרב שרקי מדגיש את ההבדל בין מצוות פדיון שבויים לבין השבת חטופים בזמן מלחמה. הלכות פדיון שבויים נוגעות לחובת הקהילה היהודית בגולה, שם יש להיעזר בתשלום כסף על מנת לשחרר את השבויים. אולם, פדיון שבויים בעקבות אירוע לאומי מהווה חובת המדינה והאומה במסגרת הלכות מלחמה.
לפי הרב שרקי, מה שקובע את שחרור השבויים הוא לא רק התשלום הכספי, אלא השאלה האם בכך אנו נכנעים לאויב או שמא מכריחים אותו לשחרר את השבויים, כולל בשימוש באמצעים דרסטיים אם יש בכך צורך, על מנת להפסיק במהרה את השבי ולהכניע את האויב.
מצוות פדיון שבויים על פי הרב שרקי. צפו:
אדיר! לא נמצא דבר כזה בשום מקום אחר!!