בג' בתמוז ה'תרפ"ז, 3 ביולי 1927, בוטל גזר הדין להוצאה להורג של הרבי מליובאוויטש, יוסף יצחק שניאורסון, והומר למאסר. האדמו"ר השישי של חסידות חב"ד, שנודע גם בראשי התיבות הריי"צ, נעצר על ידי השלטון הסובייטי לאחר שפעל בגלוי למען שמירת היהדות ברוסיה הקומוניסטית. גזר הדין עורר סערה בינלאומית. לחץ כבד מצד גורמים דיפלומטיים וקהילות יהודיות הביא לשחרורו המפתיע. רגע היסטורי-עכשווי.
תחילת דרכו
הרבי יוסף יצחק שניאורסון נולד בלובביץ' (ליובאוויטש ביידיש) שברוסיה הצארית, בן יחיד לרבי שלום דובער ולשטערנא שרה. בגיל צעיר החל ללוות את אביו באספות רבנים. בגיל 17 נישא לנחמה דינה, ומונה לנהל את ישיבת "תומכי תמימים".
בשנת ה'תר"פ, 1920, הפך למנהיג חסידות חב"ד. מול רדיפות הקומוניסטים הקים רשת מחתרתית של ישיבות ותלמודי תורה. באדר ב' ה'תרפ"ד מונה לרב העיר מוסקבה למשך חודש.
שורת המעצרים
מאסר ראשון. בגיל 11 הרבי יוסף יצחק קפץ להגן על חסיד שהוכה ברחוב. שוטר הכה אותו, גרר אותו לתחנה, ונעל אותו בחדר מעצר לחמש שעות. רק לאחר לחץ משפחתי – שוחרר.
מאסר שני. בגיל 22 שוב נעצר, אחרי הלשנה שקרית של משכילים. שוטרים פרצו למשרדו, חקרו אותו על הישיבה, ויום למחרת אסרו אותו. הריי״צ עמד מולם בביטחון ושוחרר בערב.
מאסר שלישי. בגיל 26, עצרו אותו כאות אזהרה לקהילה היהודית. החזיקו אותו למראית עין, הקריאו לו החלטה מאיימת והוא סירב לחתום. יצא משם לבד, בלי לפחד.
מאסר רביעי. בהיותו בן 30, שוטרים לקחו אותו לפטרבורג אחרי עוד הלשנה. על הפרטים סירב לכתוב. רק רמז שהם מסובכים מדי מכדי לחשוף.
מאסר חמישי. כשהוא בן 36 עצרו אותו שוב. הסיבה: פעילות להסדרת פטור מגיוס לבני ישיבות. כמה שעות במעצר – והוא בחוץ.
מאסר שישי. סיפור דרמטי יותר אירע לו בגיל 40. בקיץ ה'תר"פ, באמצע תפילה, שוטרים שלפו אותו מעמוד התפילה. מול חוקרים חמושים, עם אקדחים על השולחן, שמר על קור רוח. אחד מהחוקרים הניף את אקדחו לעבר האדמו"ר הריי"צ, ואמר: "'צעצוע' זה מסיר פרינציפים והוא מסוגל לפתוח את הפה גם לאילמים". על כך השיב לו אדמו"ר:
"צעצוע זה עושה רושם רק על מוגי לב שאין להם אלא עולם אחד וכמה אלים. אבל אנחנו, שיש לנו א-ל אחד ושני עולמות, צעצוע זה שאתם מראים לא רק שאינו מבהיל אלא גם לא עושה כל רושם".
המאסר השביעי
בתחילת שנות ה־20, שלטון הקומוניסטים ניסה למחוק כל זכר ליהדות. הרבי יוסף יצחק שניאורסון לא נרתע. הוא עמד בראש רשת מחתרתית של ישיבות, עודד תפילה ושמירת מצוות, והפך לאיום בעיני השלטון. בלחץ הג.פ.או (שירות הביטחון של ברית המועצות) עזב את רוסטוב מרצונו ועבר ללנינגרד – שם רק הגביר את פעילותו.
בליל ט"ו בסיוון ה'תרפ"ז פרצו אנשי הג.פ.או לביתו. הם חיפשו מסמכים, הפכו את הבית ועצרו אותו. הוא נלקח למאסר ונחקר באכזריות. חוקר אחד צעק עליו: "בתוך 24 שעות תומת בירייה". הריי״צ לא נבהל ועמד מולם באומץ.
ברחבי העולם פרצה סערה. רבנים, דיפלומטים, פעילים יהודים ומנהיגים בינלאומיים לחצו על השלטון הסובייטי. הרב מרדכי דובין, ד"ר אוסקר קוהן ופישקובה הובילו את המאבק. בהשפעתם הומר גזר הדין – תחילה לעשר שנות גלות, ואחר כך לשלוש שנים בעיר קוסטרומה.
ביום ג' בתמוז ה'תרפ"ז שוחרר הריי"צ מהכלא ונשלח לגלות. חסידיו לא ידעו אם לחגוג – העונש לא בוטל, ורק בדיעבד יתברר שזה היה רגע של גאולה. הרבי מליובאוויטש כינה את היום הזה "אתחלתא דגאולה" – גאולה בהסתר שהביאה לשחרור המלא בי"ב בתמוז, בזכות הלחץ הבינלאומי מצד מנהיגים יהודיים ולא יהודיים בארצות הברית.
לאחר שחרורו הוזמן שוב לחקירה, אך הפעם קיבל הודעה: הוא חופשי. השלטון הנפיק תעודת שחרור, והוא שב ללנינגרד. בגלל איומים מחודשים עבר לכפר קטן ליד מוסקבה. שם חיכה לאישור יציאה. בכ"ד בתשרי ה'תרפ"ח עזב את רוסיה עם משפחתו – אל ריגה שבלטביה. שם הקים מחדש את ישיבת "תומכי תמימים", והמשיך להיאבק למען יהדות רוסיה – הפעם מבחוץ.
במכתב שכתב לחסידיו לקראת יום השנה לשחרורו הוסיף את השורות הבאות:
"לא אותי בלבד גאל הקב"ה בי"ב תמוז, כי אם גם את כל מחבבי תורתנו הקדושה, שומרי מצווה, וגם את אשר בשם ישראל יכונה".
לאחר המאסר
אחרי שהשתקע בריגה, המשיך הרבי יוסף יצחק להוביל את חב"ד בעשייה עולמית, הפיץ יהדות והפך לדמות מפתח.
בשנת תרפ"ט ביקר בארץ ישראל, סייר בערים הקדושות, פגש את אנשי היישוב, ועודד את קיומם של מוסדות תורה. גם כשהפך לנכה ונאלץ לשבת בכיסא גלגלים, המשיך לפעול ללא הפסקה. הוא כתב, הנהיג, עודד שליחים, והחדיר גאווה יהודית בלבבות. את הקשר עם ארץ ישראל שמר גם לאחר הביקור – דרך מכתבים, הוראות וסיוע קבוע.
באדר ב' ה'ת"ש הגיע לניו יורק. תקופה קצרה לאחר הגעתו רכש את בניין 770 המפורסם. שם התגורר בשנותיו האחרונות. המקום הפך למרכז העולמי של חב"ד.
בתאריך י' בשבט ה'תש"י, 28 בינואר 1950, נפטר הריי"צ בניו יורק. חתנו, הרבי מנחם מנדל שניאורסון, תפס את המושכות והפך את חב"ד לתנועה עולמית. הרבי נפטר בתאריך ג' בתמוז תשנ"ד, 12 ביוני 1994. היום לפני 31 שנים.
ומה אנחנו יכולים ללמוד?
רבי יוסף יצחק שניאורסון חי בתקופה שהייתה כמו השעה שלפני זריחת השמש – תקופה חשוכה מאוד לכל יהודי, בכל מקום ובכל אתר.
ובכל זאת, למרות הכול, הרבי האמין – בדרכו הייחודית שהפכה עם הזמן לכלל עולמית – כי השחר יגיע. לא התעמקתי בתורתו, אבל ברור שאדם שמשתחרר שבע פעמים ממאסר סובייטי הוא אדם עם אמונה גדולה. אדם שרואה את האור הקטן בתוך החושך הגדול, ומצליח להפוך אותו לאור גדול, עד שעולה השחר.
לפעמים גם אצלנו התחושה היא שהחושך גדול מדי. במיוחד בתקופת המלחמה הארוכה שאנחנו חיים בה. מהריי״צ אפשר ללמוד אמונה. ללמוד ולהפנים – שתמיד הכי חשוך לפני עלות השחר.
מרגש מאוד זכותו תגן עלינו ועל כל ישראל ושנהיה ראויים לגאולה