היום ב-1945 החלו משפטי נירנברג לבכירי המשטר הנאצי.
במהלך שנות מלחמת העולם השנייה כבשה גרמניה הנאצית אזורים נרחבים, ושלטה עם בנות בריתה על רוב מוחלט של היבשת האירופית. באזורים שתחת שליטתה הישירה ותחת גרורותיה ביצע המשטר הנאצי פשעים איומים בהיקף שהעולם לא הכיר – החל משואת יהודי אירופה, מחנות עבודה למיליוני עובדי כפייה, הזנחה עד מוות של שבויי מלחמה, השמדת 'בלתי רצויים' נוספים (צוענים, להט"בים, בונים חופשיים, קומוניסטים, נכים וכו'), ועוד אינספור מעשים נוראיים. לבעלות הברית היה ברור כי עם סיום המלחמה יהיה צורך להעמיד את בכירי המשטר הנאצי לדין, על פשעיהם ועל חרחור המלחמה הבלתי נלאה שלהם. עם סיום המלחמה ב-1945 התאבדו רבים מהבכירים הנאצים, ובהם אדולף היטלר, הימלר וגבלס. אך אחרים נפלו בשבי, ובהם הרמן גרינג ורודולף הס (סגניו של היטלר), יואכים פון ריבנטרופ (שר החוץ), וילהלם קייטל ואלפרד יודל (מנהיגי הצבא), אלפרד רוזנברג ויוליוס שטרייכר (מהאידיאולוגים והמסיתים העיקריים במפלגה). הנ"ל הועמדו למשפט מול חבר שופטים בינלאומי שישב בנירנברג שבגרמניה, ונאשמו בביצוע פשעים נגד האנושות – חוקים אשר לא היו כתובים בחוקה, אלא לכאורה בצלם נשמתם של הפושעים. המשפט נערך חודשים ארוכים, והתביעה חשפה בהצלחה את זוועות הנאצים לעיני העולם. רוב הנשאמים לא הביעו חרטה, ולא הכירו בסמכות בית הדין לשפוט אותם; הדבר לא עזר ל-11 הנאשמים שנשלחו לגרדום, ולשבעה שנשלחו לתקופות שונות של מאסר. היה בכך משום קמצוץ של צדק ביחס להיקף הפשעים.
מקור תמונה – ויקיפדיה
