"שדה של סליחה" הוא לא מהסרטים שיצאתי מהם מחייכת והצלחתי להגיד בהתלהבות "לכו לראות!". הוא מהסרטים שיצאתי מהם מהורהרת, עדיין מנגבת את הדמעות, ואחרי מחשבה או שתיים אני יכולה להגיד: "אם אתם אמיצים – לכו לראות".
הסרט הזה הוא הצצה מאוד אינטימית לחיים של אחרים. אבל לא פחות מזה הוא מראה לחיים של עצמך. כשיושבים מאות אנשים באולם ומנגבים דמעה, הם מרגישים כאב של מישהו אחר, אבל לא רק. "אנשים יצאו משם שונים", מספרת קרן שטרית באלי, אחת המשתתפות בסרט. "לא היה אדם אחד שלא אמר לי את זה. זה עוד הולך איתם, והם חושבים על עצמם ואיפה הם בתוך המקום הזה".
אז על מה מדבר הסרט?
ובכן, הסרט עוסק בסיפורים של שמונה גיבורים. יותר נכון, שבע גיבורות וגיבור. מדובר בסרט תיעודי, המציג מחקר שנעשה במטרה לשפר את איכות חייהם הפיזית והנפשית של חולי סרטן ומחלות נוספות. גיבורי הסרט, חולים או מחלימים מסרטן ופיברומיאלגיה, מגיעים לסדנה בת חמישה ימים במהלכה הם מטופלים בשיטת InHeal, המשלבת בין גוף, נפש ורגש. הסדנה כוללת מגוון רחב של טיפולים, אישיים וקבוצתיים. ממצאי המחקר מראים שהסדנה אכן השפיעה לטובה על תהליך ההחלמה של המשתתפים.
המחקר נעשה בהובלת פרופ' ניר פלד משערי צדק, ובחן 80 נשים המתמודדות עם סרטן שד. תוצאותיו חשובות מעבר לתרומה שלו לחייהן של הנשים הללו ושל חולות סרטן אחרות, משום שההשפעה שלו עשויה לעזור גם למתמודדים מתחומים שונים. חיילים נפגעי פוסט טראומה כבר החלו בסדנאות דומות ומעידים על תוצאות מרשימות.
האם תודעה מרפאת מחלות?
"מה שאותי מרתק תמיד זה מה האדם עושה בעולם. אני חושבת שלתודעה יש מקום מאוד משמעותי בריפוי של האדם ובריפוי של העולם. הסרט הזה רצה לבדוק האם לתודעה יש יכולת לעזור לאנשים בזמן מחלה. האם אנחנו כבני אדם יכולים להפסיק להיות קורבנות של המציאות, וליצור לנו את המציאות שאנחנו רוצים אותה", מספרת ציפי רז, במאית הסרט, בראיון לרגע NEWS.
לא לחינם נקרא הסרט "שדה של סליחה". חלק משמעותי מתהליך הריפוי שעוברים האנשים נוגע בסליחה. הניסיון לסלוח לאנשים שפגעו בנו נשמע, לפחות לי, מכעיס, אפילו מקומם וממש בלתי אפשרי. אבל חלק גדול ממה שלומדים בסרט הוא על הכוח של הסליחה לרפא אותנו. בלי קשר לאדם הפוגע. המעשה לפעמים בלתי נסלח, אבל הסליחה מרפאה אותנו.
סליחה ככלי ריפוי
"במדיקל קר", שם פותחה השיטה בהובלת המנכ"ל שאולי הרציק פז, "מנסים לטפל באנשים מתוך ההנחה, שמגובה מחקרים, שמקור המחלה הוא טראומה לא פתורה. להגיע לטראומה, למקור שלה, ולעשות איזשהו תהליך סגירה וסליחה, ולסגור את המעגל. אנחנו לא מדברים על לסלוח למעשה, אבל לסלוח לנשמות האנשים, שהם בעצמם קורבנות", מסבירה ציפי.
"אני רוצה להגיד שהמטופלים מאוד אמיצים. הם מצליחים לפתוח את הפצע הכי עמוק בחיים, אבל זה הופך להיות המתנה הכי גדולה בחיים בסופו של דבר", מוסיפה ציפי. ונראה שהמטופלים יכולים להסכים איתה.
"הגעתי לתהליך אחרי שעברתי ניתוח והקרנות, עברתי כל מה שיש לעבור מבחינה קונבנציונלית. הסרטן יצא ממני, אבל את נמצאת עם פחד קיומי מחזרה של המחלה", מספרת אחת המשתתפות, קרן שטרית באלי, בראיון לרגע NEWS. "המטרה הייתה לפתור את השורש של הדברים, להרגיש שאני יכולה להתהלך בעולם בלי הפחד שהמחלה תחזור".
"מההתחלה הרגשתי שזה משהו נפשי"
קרן הגיעה לטיפול לאחר שנחשבה כמחלימה מסרטן, אבל ההגדרה שלה להחלמה קצת שונה. "אם מישהו מתייחס לסרטן כמשהו גופני בלבד – אז הכל טוב. אין סרטן. אבל אני מההתחלה הרגשתי שזה משהו נפשי", אומרת קרן. "אחרי התהליך באמת פרקתי הרבה. את ממש מרגישה סלע שירד ממך. הרבה מאוד דברים ממש עזבו אותי. מרגישים את זה פיזית".
במהלך הסרט נחשפים לסיפור של קרן, שחוותה קשיים עם חלק מבני משפחתה עוד קודם למחלת הסרטן. קרן מספרת במהלך הסרט על התמודדות, עוד בתור ילדה, עם אמא שפוגעת בעצמה ועם מראות שקשה לילדה להכיל. הדבר הזה השאיר אצלה הרבה מטענים. יחד עם זה, אירוע שהתרחש עם אחותה גרם להן לנתק את הקשר לתקופה, והוא לא חזר אפילו אחרי שקרן חלתה בסרטן.
היא מספרת גם על קשיים בזוגיות, על הדאגה לילדים ועל החשש שהיא "אמא לא מספיק טובה". במהלך הסרט, היא מספרת, היא חשפה אפילו פרטים שלא חשבה להגיד, והיא עוברת תהליך של החלמה וסליחה, שכולל אפילו ניסיון לחידוש הקשר עם אחותה.
כשאני שואלת אותה על תהליך החשיפה, היא מסבירה על המורכבות של הצפייה, לצד ההבנה על חשיבות החשיפה. "כל הדברים שחששתי שיצטלמו, היו בסרט. כל הדברים הכי פרטיים ואינטימיים, שאני נשבעת לך שהייתי בטוחה שחשבתי אותם בראש שלי ולא אמרתי את זה. ופתאום אני שומעת את עצמי אומרת את זה בקול". מצד שני, קרן לא מתחרטת על החשיפה.
"כל הזמן היה לנו בראש שאנחנו עושים פה משהו לטובת הכלל. זה נעשה בצורה שאמורה להגיע לאחרים ולעזור להם ולתת להם השראה. אנחנו חושפים את עצמינו למטרה גדולה מאיתנו", מסבירה קרן.
הסרט שהיה אמור להיות סדרה
הסרט, שאורכו שעה וחמישים דקות, מצמצם לתוכו תהליכים ארוכים ומורכבים, של מספר דמויות, ונראה שהיה קושי להכניס את כל הסיפורים. העריכה יפה, והמעברים בין סיפור אחד לשני יוצרים עניין במהלך הצפייה, אבל ישנם משתתפים שהסיפור שלהם קיבל פחות במה, או קצוות שנפתחו ולא לגמרי נסגרו. כך, למשל, התאכזבתי מכך שהסיפור של יעל רז, שחלתה בפיברומיאלגיה לאחר שבעלה עזב אותה אחרי לידה, לא קיבל יותר במה, ונשאר קצת עמום. למרות שהוא יכול לגעת בהרבה אנשים ונשים, ומדובר בסיפור מאוד מעניין.
"הסרט בעיני ערוך בצורה גאונית, ואני באמת יצאתי נפעמת. איך שציפי הצליחה לערוך כל כך הרבה שעות של מידע", ממשיכה קרן. "אמנם היו אנשים שלא קיבלו מספיק זמן מסך ונשארו סימני שאלה שהייתי צריכה להשלים לאנשים. זאת הסיבה שציפי בכלל רצתה לעשות מזה סדרה, של חמישה שישה פרקים ואז היה אפשר להבין את הסיפורים".
אכן, לא כל המשתתפים קיבלו במה זהה בסרט, ולרגעים זה היה חסר. עם זאת, הסרט מצליח להביא סיפורים קשים ומורכבים, ולהמחיש איך נראה תהליך של ריפוי, איפה הגוף פוגש את הנפש, וכמה חופש יש בסליחה. הסרט קשה לצפייה. הסיפורים מכאיבים, המורכבות בולטת, וכנראה שלא תישארו עם עיניים יבשות. אבל אם אתם רוצים ללמוד על הקשר בין גוף ונפש, מוכנים להתמודדות רגשית, ומסוגלים אפילו להעמיד את הנפש שלכם במבחן – לכו לראות.
מה כתובת האתר לצפות בסרט המעניין הזה והחשוב מאד ???
שלא נזדקק!!!
ואווו! נשמע כמו חוויה מעצימה ומטלטלת!
סרט לא פשוט לצפיה, לדעתי סרט חובה למטפלים ולמטופלים