ב־31 במאי 1948 פרסם דוד בן־גוריון את פקודת היום הראשונה של צה"ל. מאז ועד היום – הפקודות האלה ממשיכות לעצב את הרוח הלוחמים במידה מסוימת, ולעתים אף לקבוע את סדר היום הציבורי. רגע היסטורי-עכשווי.
מה זה בעצם פקודת יום?
בצה"ל, פקודת יום נכתבת לרוב על ידי קצינים בכירים – מהרמטכ"ל ועד מפקדי זרועות, פיקודים ויחידות. הפקודות כוללות לעיתים דברי הערכה ללוחמים, אמירות ערכיות, והבעת עמדה על אתגרי הביטחון, רוח הלחימה והמורשת.
פקודות היום של הרמטכ"ל נכתבות לרוב לקראת יום הזיכרון, יום העצמאות או בסיום מבצעים גדולים. הן נמסרות בטקסים צבאיים ונועדו לחזק את תחושת השייכות, המחויבות והערבות ההדדית בקרב המשרתים.
הפעם הראשונה: בן־גוריון מפרק את המחתרות
כאמור, בדיוק היום לפני 77 שנים, 31 במאי 1948, פרסם ראש הממשלה הראשון, דוד בן־גוריון, את פקודת היום הראשונה בתולדות צה"ל.
"ועכשיו נפתח פרק חדש – מוקם צבא סדיר של מדינת ישראל, צבא החרות והעצמאות של ישראל בארצו, בהתאם לפקודת הממשלה הזמנית שנתפרסמה ברבים על צבא ההגנה לישראל. בידיו של צבא זה יופקד מעכשיו בטחון העם והמולדת, ומגילת החרות של מדינת ישראל תהיה לעינים לכל הצבאות בישראל".
(מתוך הפקודה)
בן־גוריון הכריז על הקמת צבא ההגנה לישראל. פקודה זו סימלה את המעבר מארגונים צבאיים מחתרתיים לצבא סדיר של מדינת ישראל.
פסקת הסיום של פקודת ראש הממשלה הראשון, היתה מעניינת מאד:
"חסנו המוסרי והגופני של כל חייל ומפקד ונאמנותו במילוי תפקידו – יעשו את צבא ההגנה לישראל מבטח עוד לשלום האומה והמולדת".
בן־גוריון מדגיש שהאחריות מוטלת על חיילים ומפקדים. שני מרכיבים נדרשים: חוסן מוסרי – כלומר ערכים, מצפן פנימי, אמונה בצדקת הדרך; וחוסן גופני – כלומר כושר, נחישות ועמידה פיזית בלחץ. הוא מבקש נאמנות טוטאלית למשימה.
צה"ל – אם יהיה חזק גם מוסרית, גם פיזית, וגם נאמן – יהפוך להיות ספק הביטחון המרכזי שלנו. הערובה, לכך שהעם והמדינה ישרדו.
לא מדובר רק בכוח הרתעה – אלא במערכת שלמה שמבטיחה שלום אמיתי, גם פנימי וגם חיצוני. מתוך עוצמה.
ומה אנחנו יכולים ללמוד?
אחרי הפיגוע בברוכין, שבו נרצחו צאלה גז ובנה התינוק רביד חיים (שנפטר ביום חמישי), הורה לכאורה אלוף פיקוד המרכז אבי בלוט להסיט כוחות צה"ל לעבר חוות גלעד – מחשש לנקמה מצד יהודים.
החשש הזה לא צמח יש מאין. יהודים כבר פעלו בעבר ממניעי נקמה לאחר פיגועים – ביהודה ושומרון וגם הרבה לפני קום המדינה. זו תופעה מוכרת לאורך ההיסטוריה הציונית.
התגובה של המדינה לפיגועים כמעט תמיד זהה: הודעה רשמית מבטיחה ש"ידו הארוכה של צה"ל תשיג את המחבל". לרוב, החיסול מגיע כעבור כמה ימים, והריסת הבית – כעבור כמה חודשים. תגובה איטית, רפה, טכנית. רחוקה מאוד מנקמה.
נקמה אינה שלילית מיסודה
אבל נקמה – אינה מילה גסה. להפך: בתפיסת העולם היהודית, יש הבדל עמוק בין נקמה פרטית, האסורה – לבין נקמה ממלכתית, שהיא לא רק מותרת אלא לעיתים גם מחויבת. כפי שנאמר בתהילים: "לעשות נקמה בגויים, תוכחות בלאומים". זו לא נקמה מתוך רגש – אלא פעולה של ריבון המגן על עמו ועל אמונתו.
בתורה, הנקמה היא חלק בלתי נפרד מהנהגת עם ישראל. משה מצֻווה לנקום במדיינים שפגעו בבני ישראל: "נקום נקמת בני ישראל מאת המדיינים – אחר תיאסף אל עמיך". לא מדובר בזעם רגעי, אלא בציווי עקרוני. ובמקרה של עמלק, הציווי הופך לנצחי: "תמחה את זכר עמלק מתחת לשמים – לא תשכח".
למדינה יש חובה לנקום כשהיא מותקפת. זו לא פעולה של חולשה או איבוד שליטה – אלא ביטוי לריבונות. גם בשנת 2025, יש דבר אחד בסיסי שהמדינה חייבת לאזרחיה: ביטחון. נקמה לאומית־ממלכתית תעזור להחזיר את הביטחון, את המוסר היהודי – ואת הריבונות הישראלית.
מדהים!
אני חושב שהצדק איתך
הדבר האחרון שעשה משה רבנו לפני מותו זה לנקום את נקמת בני ישראל במדין. הוא פשוט שלח צבא לטבוח את המדינים ולא השאיר גבר אחד חי.