יום ירושלים מציין את הרגע שבו עיני חיילים צעירים נפתחו מול הכותל, לראשונה זה דורות. את הרגע שבו גבולות העיר אוחדו, שבו הר הבית בידינו. את הרגע שבו חזרנו אל הזהות שלנו במובן הכי פשוט והכי עמוק. זה יום שבו נולדה מחדש תחושת שייכות.
אבל כדי להבין את העוצמה – צריך לזכור מה היה קודם.
עיר חצויה
במשך 19 שנה הייתה ירושלים עיר חצויה. חומה פיזית ומנטלית חצתה אותה לשניים. חיילי הלגיון הירדני שלטו על העיר העתיקה, הר הבית והכותל היו סגורים בפני יהודים. שכונות שלמות חיו תחת צל צלפים. משפחות ישראליות גרו מטרים מהגבול – עם שקי חול ליד החלונות. חיילים איבטחו חתונות, ילדים התרגלו לשיעורי חירום.
העיר שחוברה לה יחדיו – הייתה, בפועל, קרועה.
אי אפשר לדבר על ירושלים בלי להזכיר את עומק המשמעות הרוחנית שלה. אלפי שנים עמד העם היהודי מול קירות ושרידים – וביקש לחזור לעיר הזו. בתפילות, בשירים, בשבועות נישואין ובצוואות של דורות. אין עוד עם בעולם שמזכיר עיר שלוש פעמים ביום, ואין עוד עיר שהיא גם סמל, גם געגוע וגם הבטחה.
ירושלים – ולא תל אביב – היא סיפור הליבה
למען הסר ספק: אין כאן תחרות בין מועדים. אבל צריך להעז לשאול – איך ייתכן שיום העצמאות קיבל את כל ההילה הלאומית, בזמן שיום ירושלים נדחק לשוליים? הרי בלי ירושלים – אין סיפור. תל אביב אולי הייתה העיר העברית הראשונה, אבל ירושלים היא הראשונה בלב.
הצנחנים של 67 לא רק כבשו יעד. הם פרצו שער. שער נפשי.
"הר הבית בידינו" לא הייתה רק הצהרה צבאית – זו הייתה ההכרזה על חזרת העם היהודי אל עברו, אל לוח ליבו.
גבורת הלוחמים
והמחיר היה יקר. גבעת התחמושת, בית הספר לשוטרים, סמטת המוות – כל אחת מהן שם קוד לגבורת לוחמים, לצעירים בני 18 ו־20 שנעו בין אש תופת לבתים ממולכדים. הם נלחמו מטר ממטר, בית אחר בית. הם איבדו חברים. הם לא עצרו – כי ידעו למה הם הולכים. הסיפורים של מומי אפשטיין, של יורם זמוש, של כל אלה שנשאו את הדגל – הם לא רק סיפורי גבורה. הם סיפורי ליבה.
גבורת לוחמי ירושלים ב־67 לא שייכת רק להיסטוריה. היא חלק מאותה רוח שהובילה את לוחמינו מאז ה-7 באוקטובר, להגן על יישובים, ולהילחם בעוז מול אויב רצחני. כשאנחנו מספרים את סיפורי הגבורה של אז – אנחנו בעצם מספרים גם על עצמנו היום. זו אותה נחישות. אותה שליחות. אותה ירושלים בלב.
סיפורים כאלה לא אמורים להישכח. הם אמורים לעצב תודעה.
המדינה לא עשתה מספיק
ייתכן שהבעיה היא חינוכית. ייתכן שהיא פוליטית. וייתכן שהיא פשוט נובעת מזה שמדינת ישראל לא עשתה מספיק כדי לעצב את יום ירושלים כ"יום של כולם". לא נבנתה עבורו מסורת אזרחית, לא נוצרו טקסים חוצי מגזרים, לא הוקצה לו מקום בלוח השנה הרגשי שלנו.
אם המדינה לא יוצרת יום ירושלים של כולם – יווצר יום ירושלים של מגזר אחד. וככה אנחנו מפספסים את היום שאמור לאחד אותנו.
הגיע הזמן לשנות
הגיע הזמן להחזיר ליום הזה את המשמעות הראויה לו. להתחיל ממערכות החינוך, לעצב מחדש את אופן ההוראה של יום ירושלים. להנגיש את סיפור השחרור בצורה שמדברת גם לצעירים, גם לחילונים, גם לדתיים, גם ליוצאי כל העדות. לבנות עבורו שפה חדשה – שפה של עומק, של שייכות, של התרגשות.
כי ירושלים היא של כולנו – ויום חזרתה אלינו צריך להיות יום שכולנו מרגישים אותו.
לא יום של מגזר. לא יום של תהלוכה אחת. אלא יום שבו האומה חוזרת אל עצמה. וזה – תלוי רק בנו.
